מזל שכחלון סיפר על מימון - עדיף מאוחר מאשר בכלל לא

כחלון הבין שאם הוא היה "עומד בהבטחתו" ומתערב בגז - הוא היה חוטף את האש בפנים ■ דעה / סטלה קורין-ליבר

משה כחלון קובי מימון / צילום: שלומי יוסף
משה כחלון קובי מימון / צילום: שלומי יוסף

1. ה"פליק פלאק של כחלון", כתב "גלובס". "סיבוב פרסה", "דה מרקר". "המתנגד האחרון לדואופול הרים ידיים", "כלכליסט". "חזר בו מהבטחת בחירות", "ישראל היום". "הפארסה של כחלון", רשת ב'... ועוד מאות, אפשר אלפי, טוקבקים, ציוצים, נהימות וקרקורים של מגחכים מהאופוזיציה, חברתיים אמיתיים ומזויפים למיניהם, ארגונים, כאלה ואחרים ועוד. הרבה כעס, בוז, אכזבה ובעיקר שמחה לאיד.

2. השאלה היא מה יותר נכון/ טוב/ראוי/צודק ציבורית. האם שר אוצר, אספן כוח, סמכויות ושליטה, צריך וחייב לזוז מהטיפול באינטרסים הכי כבדים של אחד החברים הכי טובים שלו - או לשמור על כבודו, לעמוד במילה שלו, להתעקש על "הבטחת הבחירות" שלו ולהוביל מהלכים שמהם יושפע דרמטית, לטוב או לרע, הונו של החבר הטוב.

במקרה זה השר הוא כמובן משה כחלון, שר האוצר, והחבר הטוב הוא קובי מימון, איש הגז ממאגר "תמר", בעל השליטה בישראמקו, מיליארדר לא קטן היום ואפשר שעוד הרבה יותר בעתיד, ולא חשוב איזה מתווה ייבחר בסופן של שנות הדיבורים.

3. אין בכלל ספק שהכי נכון, טוב וראוי היה לכחלון, כמו לכל פוליטיקאי אחר בעבר, בהווה ובעתיד, לחשוב מראש, לא לפטפט מילים בעלמא ולהזיז עצמו עוד במהלך מערכת הבחירות מכל מעורבות בעסקי החברים. בטח שלא להבטיח הבטחות שווא בנוסח: 'חכו חכו אני כבר אטפל לכם בגז.. אני אלחם עבורכם במונופול של תשובה ונובל ואחסל אותו, אני אמיץ, אני חזק, אני שוחר תחרות. קובי מימון חבר שלי? אותי לא מעניין חברים. רק הציבור מעניין אותי!'.

רק שהמציאות אחרת וכך קרה שעוד לפני שהתמקם בזוויות כרית הישיבה של הכיסא הרם, הגיע כבוד השר המבטיח ועטור הציפיות לרגע האמת. בפנים הגז או מחוץ לו.

4. כחלון בחר לצאת. לחזור בו מההבטחות. לאכזב את תומכיו ואת התקשורת האוהדת שטיפחה ופיתחה ציפיות יתר (כל עוד הוא מממש את עמדותיה). להיות המגוחך של היום. הוא הבין שאם היה "עומד בהבטחתו" ומתערב בגז לאיזה כיוון שיהיה, הוא היה חוטף את האש בפנים: 'השר נגוע. ההחלטה מוכתמת'. מי יודע מה היה יוצא לו מזה. עתירה לבג"ץ בטענה של ניגוד עניינים, הגיוני שהייתה מתקבלת - ובצדק.

5. אתמול בצהריים, תוך כדי העיסוק הלאומי בהתפטרות דיויד גילה הממונה על ההגבלים העסקיים בגלל ענייני הגז, הוציא כחלון הודעה כי הוא "גוזר על עצמו" להימנע מעיסוק בנושא משק הגז וכל נושא הקשור למשק האנרגיה, "עקב קרבתו האישית לנושא, יחסי חברות עם קובי מימון, שהינו אחד מראשי הקבוצות שלהן אחזקות בתחום". וזאת, כך הקפיד לציין בהודעת האוצר, למרות ש"העמדה המשקית של שר האוצר לא השתנתה והשר תומך בפירוק מונופול הגז ופתיחת השוק לתחרות באופן המיטבי ביותר..." . בקיצור: 'תאמינו לי, אני מת, משתוקק, לשרת אתכם, לעשות מה שאתם רוצים שאעשה, ולפרק את מונופול הגז - אבל אני לא יכול. אני מצוי בניגוד עניינים הנובע מקרבה אישית שלי לבעל עניין גדול באנרגיה, בגז'.

כחלון בחר, או אולי כך סוכם מראש, להעביר את סמכויותיו במשק הגז לראש הממשלה. מאחר שהנחת היסוד היא שכחלון מוטה יותר חברתית בעוד שבנימין נתניהו חשוד כמתחשב יותר באינטרסים כלכליים, עסקיים ואמריקאים, ובכלל איננו ממש אהוד על ארגוני חברה ושמאל - יצאה הזעקה נגד כחלון.

כך קרה שההתפטרות של דיויד גילה הפכה באחת לתפוח האדמה הלוהט של אתמול - ומשה כחלון תפס את מקומו בראש נושאי השיחה.

6. קובי מימון, 59, אוהד מסתורין, ישראלי הולנדי, מרבית עסקיו ונכסיו אינם רשומים ישירות בשמו, לא בארץ ולא בחו"ל. הוא נחשב כבעל שליטה, במישרין ובעקיפין, בנכסי גז ונפט באמצעות סדרה ארוכה של חברות, רובן בשליטת "אקויטל בע"מ" (י.ו.א.ל, נפטא, חנ"ל, תאגידי ישראמקו). ובסדרה של אחזקות ופעילות נדל"ן תחת שרשרת של תאגידים שרשומים כאן ושם. באמצעות ישראמקו מחזיק מימון ב-28.75% במאגר "תמר". עניין עקרוני של מיליארדי דולרים. אתמול הוציא כחלון לאור את יחסי החברות הקרובים וארוכי השנים בינו ובין מימון. מזל. עדיף מאוחר מאשר בכלל לא.