מבעד לקולו המאנפף של מארק מרון ניכרת התרגשות: "או-קיי, לטס דו ד'יס", הוא פותח את הפודקאסט של WTF (רש"ת: What The Fuck) במעין ארומה של צרידות, היפרוונטילציה ובליעת רוק. "היי, זה אני מארק, מארק מרון, וזה WTF, ברוכים הבאים", הוא אומר, ונדמה שקצב דברי הפתיחה מואץ בתיאום עם דפיקות הלב שלו. "אני... אני... מאוד מתרגש. לחוץ. משתדל לא לאבד את זה. אני מרגיש... אה... שהמוח שלי קצת מעורפל... לא ישנתי כל כך טוב... כי נשיא ארצות-הברית מגיע היום לתוכנית".
במונולוג פתיחה של 3 דקות מסביר מרון, הנשמע כאילו בעוד רגע יקרוס מהתרגשות, כמה תהפוכות עשה הראיון הזה ברחוב שבו הוא גר. "כלב אבטחה סרק את ביתי, הייתי צריך להחביא את החתולים, השכונה כולה נסגרה, אני מתאר לעצמי שהשכנים נרגשים ואולי גם קצת כועסים... אנשים הכינו שלטים לנשיא... הם עומדים פה בחצר האחורית... יש צלף על הגג של השכן שלי... הוא נראה כמו מתרגל יוגה חמוש... הרחוב כולו ריק... זה רק עומד להיות אני... והנשיא אובמה... בגראז'! עומד להיות מאוד חמים ונעים. רק הוא ואני. הו, מן. בפעם הבאה שתשמעו אותי, אני הולך לדבר עם נשיא ארצות-הברית... במוסך שלי!".
דקה לאחר מכן אפשר כבר לשמוע את הנשיא אובמה ואת מרון בהתקשקשות א-לה מאחורי הקלעים, שהפכה לשטיק מוכר בראיונות, אלא שבניגוד לתחושת הזיוף שהסמול טוק הזה יוצר ברובו המכריע של הז'אנר, בפודקאסט של מרון הוא מקסים למדי: הנשיא, בטון הגרוב האופייני לו, מפגין את המודעות העצמית הידועה שלו ("אתה עכשיו ביג שוט", הוא אומר בהאמבל-ברגינג* הפוך), מדבר עם מרון על תקליטים ישנים, ונזכר איך בימי הקולג' שלו, בגיל 19, הוא גר באותה שכונה, כמה בלוקים מהגראז'.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
