פשוט זה לחלשים

בדבר אחד המדינה עקבית: ההתעקשות לסמן V על כל הטעויות בספר

א. שלוש מחאות לא זהות על סוגיות לא קשורות טרדו את מנוחתנו השבוע: הצפיפות בכיתות המכונה מחאת הסרדינים; הדיון על מתווה הגז המכונה שוד הגז והפיילוט על המאגר הביומטרי, שאף אחד לא טרח להמציא לו כינוי. הסוגיות (כולן חשובות, כולן מעניינות ולכולן נגיעה ישירה לחיינו) אמנם לא קשורות, והמחאות אכן לא זהות, ובכל זאת: מאחר שכולן מתרחשות תחת אותה שמש ארצישראלית קופחת, נידונות באותה שפת קודש מתחדשת ומוכרעות באותו בית נבחרים מפואר, לא צריך להגביה עוף יותר ממטר ושמונים ושניים סנטימטרים מעל האדמה (גובהי ללא עקבים) כדי לראות בבירור שרב הדומה על השונה. בסופו של דבר, לא משנה על מה מדברים: חינוך, אנרגיה או פרטיות - יותר חשוב מי מדבר ואיך.

שלושת הנושאים נידונים במשרדים שונים על-ידי שרים שונים, אבל בכולם ניתן לראות את אותה התנהלות גחמנית ולא עקבית הנוטה להתעלם מהמציאות, מהחלטות שנלקחו ומחוות דעת מקצועיות. אותה הסחבת נסחבת.

ב. הכי קל לראות את זה במאגר הביומטרי. לפני שבע שנים ורבעון, במארס 2008, אישרה הממשלה הצעת חוק הקוראת ליצירה של מאגר ביומטרי לכל אזרחי ישראל, שבמסגרתו נחויב למסור תמונה וטביעת אצבע. לקח הרף עין של שנה וחצי, ובדצמבר 2009 אושר החוק. לא הספקתם למצמץ יותר מארבע-עשרה מיליון ושש מאות אלף מצמוצים (לפי ממוצע של עשרת אלפים מצמוצים ביום לאדם) וביולי 2013 החל בשעה טובה הפיילוט לבדיקת המאגר שאמור היה להימשך שנתיים - עד השבוע.

מה קרה השבוע? השבוע החליט שר הפנים סילבן שלום להאריך את הפיילוט בתשעה חודשים נוספים כדי לאפשר לחברי ועדות הכנסת ללמוד את הנושא לעומקו בטרם יגבשו עמדה. למה צריך כל-כך הרבה חודשים? לא ברור.

במהלך הפיילוט התבררו כמה דברים. מבקר המדינה בדק ומצא שורה של עיכובים, כשלים וקלקולים. מיליוני שקלים שאבדו, ציוד שהוזמן והושלך, מחקרים שלא נעשו, חלופות שלא נבדקו וכך הלאה. מלבד זאת, לא מעט אנשי מקצוע מובילים התריעו חזור והתרע על הסכנות שצופן בחובו תרחיש לא דמיוני במיוחד של דליפת המאגר. בדרך התחלפו שרים, כנהוג, ואלה החליפו את אנשי המקצוע, כמקובל, ואלה בתורם השליכו את העבודה של קודמיהם לאן שהשליכו ונפנו להמציא את הגלגל מחדש כנהוג במקומותינו.

לא אדפוק את ראשי בעובי הקורה, אבל יש טיעונים טובים בעד מאגר (תעודות הזהות ישנות וקל לזייף אותן, העולם מתקדם לביומטרי וכך הלאה), יש טיעונים טובים נגד (דליפה שלו מהווה סכנה, טעויות תמיד קורות וכו'), ויש שלל חלופות לא רעות - ממאגר חלקי שלא כולל טביעות אצבע ועד יצירת תעודות שקשה לזייף אותן.

העניין הוא לא דעתי, העניין הוא הדינמיקה. וזו חוזרת על עצמה כאותם פרקטלים המוכרים מתיאוריית הכאוס, שמשכפלים את עצמם בכל פעם בקנה מידה קטן יותר, עד אין-קץ. גם מצד הממשל וגם מצד המתנגדים למאגר, אלה וגם אלה פנו מיד לשלל תרחישי אימה מזוויעים במקום לדבר לעניין. אלה אמרו שטרוריסטים יוכלו להיכנס לישראל ואלה אמרו שפושעים יוכלו להשתיל מידע ביומטרי של חפים מפשע בזירות רצח. הדיבור הענייני, והיה כזה, נבלע בקקפוניה הנהדרת של חיינו.

ג. אותה דינמיקה מופיעה גם בנושא מספר הילדים בכיתה. צפוף בכיתות בבתי הספר היסודיים בישראל, על כך אין חולק. הנתונים אף יודעים להצביע שאסיר בבית כלא נהנה מבערך פי שלוש מרחב מתלמיד בית ספר.

לפני שבע שנים, ב-2008, הציבה הממשלה יעד וגיבשה תוכנית אב להקטנת מספר התלמידים בכיתות ל-32. התוכנית יושמה בחלקה. משרד החינוך - שמאז גובשה תוכנית האב חלפו בו לא פחות מחמישה שרים, שכל אחד מהם הזדרז, כקודמיו, להמציא מחדש את החינוך ולצאת במגוון מהמם של רפורמות שרובן מעלות אבק על מדפים - השקיע למעלה מחצי מיליארד שקלים, בלי להתקרב ליעד שהציב לעצמו. אבל הכיוון היה נכון.

יחד עם זאת, היה מאוד לא מפתיע לגלות שלמרות החלטת הממשלה, שנה אחר כך (ב-2009) יצא חוזר מנכ"ל - שכידוע חזק יותר מכל שר - ולפיו התקן למספר תלמידים מקסימלי בכיתה הוא 40 ילדה וילד. הפער הזה לא הוסבר מעולם, ולמה שיוסבר? יד שמאל מעולם לא ידעה מה מעוללת יד ימין וליד ימין מצידה אף פעם לא היה אכפת ממה שקורה בשמאל.

מה שקרה מאז ועד היום גם הוא קלאסיקה ישראלית: משרד החינוך עצם עיניים ואפשר לרשויות לפעול במתכונת של כיתות לא תקניות. רשויות חזקות בנו לעצמן כיתות נוספות כדי לצמצם את מספר התלמידים. החזק נהנה והחלש סובל - מה עוד חדש?

לאחרונה נפל דבר ומשרד החינוך הוציא הוראה שלפיה יש לעצור לאלתר את הטריק של כיתות לא תקניות, וזאת כדי למנוע אי שוויון בין רשויות שאין להן לאלה שיש להן. שוויון הוא ערך נעלה, אין ספק, אבל במקום לפעול בהתאם להחלטת הממשלה, בחר משרד החינוך לעבוד לפי אותו חוזר מנכ"ל. רוצה לומר: במקום להעלות את רף השוויון כלפי מעלה ולפעול למען הרשויות החלשות, בחר המשרד ברף התחתון של 40 תלמידים בכיתה.

ארגוני ההורים יצאו למאבק. גם אם אתם בעד הורדת מספר התלמידים בכיתה, הרי שהפעם לבש המאבק פנים מכוערות למדי, והחזקים נלחמו במשרד החינוך שיאפשר להם להמשיך בדרך הלא תקנית במקום להתייצב לצד החלשים ולפעול להחלת תוכנית האב. עצוב.

המאבק, כמו מאבקים אזרחיים רבים, יצא לדרך מאוחר מדי, עשה מעט מדי ונגוז כלא היה עם תחילת החופש הגדול. בשנה הבאה הכול ימשיך אותו הדבר. ואולי, רק אולי, יבוא שר חדש והכול יתחיל שוב מהתחלה.

גם כאן אין לי עניין בלפרוש את דעתי, ובכל זאת משהו קטן: בעיניי מדובר במאבק על השוליים הפחות חשובים. אין לו דבר עם פדגוגיה או עם חינוך. במקום להיאבק למען חינוך טוב יותר, נאבקים למען נוחות. יש חלופות טובות, חלקן נוסו: למידה במשמרות, הוספת מורים לכיתות ועוד.

פשוט זה לחלשים/ איור : תמיר שפר
 פשוט זה לחלשים/ איור : תמיר שפר

ד. וכמובן, הגז. גם כאן אעשה עמכם חסד ולא אפרט את עמדתי. אני איפשהו באמצע בין משרת נרצע של טייקונים לשמאלן קיצוני, בולשביק ואנטי ציוני. לאלה וגם לאלה טענות טובות ונימוקים חזקים.

בכל מקרה, הדבר החשוב הוא שממשלת ישראל נהגה כדרכה מימים ימימה, עברה פחות או יותר על כל הטעויות בספר וסימנה בחריצות V ליד כל אחת. מעצלות מחשבתית ועד קופצנות היסטרית, מגחמנות לא ברורה ועד לעקביות תמוהה, מחשאיות לא מוצדקת ועד שינויים בדיעבד חוזרים ונשנים של חוקים והחלטות. שרים באו, שרים הלכו, ממונים מונו, ממונים התפטרו, ועדות, עוד ועדות, צוות גובש, צוות פוזר, מתווה כזה, מתווה אחר, איומים ריקים מתוכן והבטחות ללא כיסוי. כזה הוא ראש ממשלתנו, בהתחלה הוא אדיש ובסוף כשהוא מתעורר, הוא אוהב לעשות את הדברים בצורה הכי מסובכת שאפשר. הראו לו את הדלת ותנו לו את המפתח והוא יעדיף לבלוע אותו ולדפוק את הראש בקיר שלידה. אם רק היה מפרסם את המתווה ופותח דיון בזמן, הכול יכול היה להיות יותר פשוט, אבל פשוט זה לחלשים.

אחרי ווג'ראס שלא מהעולם הזה פורסם המתווה. אני מודה שהייתי בהלם גמור מהעובדה שהוא לא מושלם. כל-כך ציפיתי למשהו מושלם - מושלם כמו המאגר הביומטרי, מושלם כמו מדיניות משרד החינוך בנוגע למספר התלמידים בכיתות, כמו הרפורמה ברשות השידור, כמו הטיפול במחירי הדיור, כמו מדיניות ההסברה, כמו הטיפול במפוני גוש קטיף, מושלם כמו כל הדברים המתרחשים תחת אותה שמש ארצישראלית קופחת, נידונים באותה שפת קודש מתחדשת ומוכרעים באותו בית נבחרים מפואר. אולי בפעם הבאה.

דרור פויר
 דרור פויר