"הלחצים לפתרונות דיור מהירים גורמים לנזק ממשי"

אין מדיניות תכנון חברתי, המדינה אינה אוספת נתונים ואינה יודעת מה צרכי הציבור לדיור, נציגי הציבור אינם שותפים בקבלת החלטות ואינם נותנים לערים להשפיע על התכנון הנוגע ישירות לחיי תושביהן

ד``ר שוקי אמרני / צילום: איל יצהר
ד``ר שוקי אמרני / צילום: איל יצהר

אף שהמחוקק קבע איזון הגיוני במערכת התכנון בין הממשלה לבין נציגי הציבור, התחלופה הגבוהה של השרים והלחץ לספק פתרונות דיור מהירים בלי התחשבות בצרכים האמיתיים של הערים, משבשים את התכנון וגורמים לעתים לנזק ממשי. כך התריע מנכ"ל משרד הפנים היוצא, שוקי אמרני, במסגרת יום עיון בנושא "תכנון עירוני וצרכי הציבור" שערך בסוף השבוע המרכז לעירוניות ותרבות ים-תיכונית בבת ים, בשיתוף עם מרכז הגר למדיניות דיור הוגן באוניברסיטת תל-אביב.

לאור ההיקפים הגדולים של יחידות הדיור שעומדות להיבנות, נדרשת חשיבה חברתית רחבה כדי להגיע לפתרונות טובים. רק כך יובאו האינטרסים של התושבים לתוך מכלול השיקולים בפתרון מצוקת הדיור.

המסקנה העיקרית שעלתה מהדיונים היתה מבהילה: אין מדיניות תכנון חברתי, המדינה אינה אוספת נתונים ואינה יודעת מה צרכי הציבור לדיור, נציגי הציבור אינם שותפים בקבלת החלטות ואינם נותנים לערים להשפיע על התכנון הנוגע ישירות לחיי תושביהן.

ביום העיון לקחו חלק אנשי מקצוע מתחום התכנון ומתחום הרווחה, לרבות בכירים בשתי המערכות במשרדי הממשלה ובעיריות. אמרני אמר עוד כי כשם שהגופים הירוקים הפכו לחלק רשמי מכל גוף תכנון, ומעורבותם חוללה שינוי בהחלטות תכנוניות רבות, יש לתת מקום לאנשי המקצוע העוסקים בתחום החברתי, ואשר מודעים לצרכים של קהילות מגוונות בערים שונות, להשמיע את קולם בוועדות התכנון.

מנכ"ל עיריית בת-ים, עו"ד ארז פודמסקי-שקד, אמר כי הדרג המקצועי בגופי התכנון, בעיקר בוועדות המחוזיות, אינו מנהל דיון שוויוני עם הערים, והציג מסמך מדיניות הדיור שערכה עיריית בת ים, שמטרתו להגדיר את צרכיהן של קבוצות האוכלוסייה השונות בעיר. המסמך ערך בדיקה מקיפה של קבוצות גיל, חתכים סוציו-אקונומיים, צרכים שונים כמו מוסדות חינוך ובריאות ועוד מדדים. לדברי פודמסקי-שקד, לא יתכן שעירייה תתחיל בתהליך של התחדשות עירוניות בהיקף גדול מבלי לדעת מי הם התושבים שעבורם הוא נעשה.

קיראו עוד ב"גלובס"


עורכי מסמך המדיניות בדקו את התפלגות גודל משקי הבית, את שיעור הילדים והזקנים במשקי הבית, את צורת החזקה על הדיור (בעלות או שכירות), צפיפות, מלאי הדיור הציבורי ופרופיל המשפחות בדיור הציבורי, את נתוני השכר וההכנסה של התושבים ובתוך זה את שיעור ההוצאה על דיור, ועוד.

אלה רק כמה דוגמאות מהממצאים, שאימוץ שלהם יכול לחולל שינוי במדיניות התכנון לא רק בבת-ים אלא בערים רבות דומות לה בחתך האוכלוסייה ושונות ממנה בתנאי השטח, בעיקר בפריפריה. אלא שעיריית בת-ים אמנם העבירה את המסמך לגופי התכנון, אך שם נטען שאין לו מעמד סטטוטורי, ולכן הוא איננו יכול להוות בסיס לתכנון. על כך אמרה פרופ' נטע זיו מאוניברסיטת ת"א, שהבדיקה שהציגה בת-ים צריכה לשמש מודל לעבודת התכנון לצרכי דיור. לדבריה, מוסדות התכנון צריכים לומר לערים שאם הן מעוניינות בתכנון מפורט, עליהם לערוך בעצמן בדיקות ולהציג נייר מדיניות. כל עיר יש לה צרכים ואופי משלה, ונציגי הציבור שלה חייבים להיות גורם מוביל בתכנונה.

עם זאת העירה זיו כי בנוסף להעברת סמכויות תכנון ויותר מעורבות בתהליכי התכנון לציבור ולנציגיו בערים, חשוב לטפח גם את התכנון האזורי. זיו הבהירה כי המדיניות הנוכחית יוצרת תחרות חריפה בין ערים, וזו גורמת לנזקים חמורים לתכנון בכלל, ולערים החלשות בפרט.

בסיכום הדיון הועלו שתי נקודות שלדברי כל המשתתפים יש לתת עליהן את הדעת: הפער התהומי בין ערי המרכז לפריפריה, שבגלל העדר המדיניות נשארות מחוץ למשחק התכנון בכל הנוגע להתחדשות עירונית, והצורך בפיתוח כלים מקצועיים לתכנון חברתי.