הפספוס של לוקר

איך ההמלצה להגדיל (שוב) את תקציב הביטחון עברה מתחת לרדאר הציבורי?

שקט חרישי. מי שיטוס בימים הקרובים לאילת עשוי להבחין בהתקן לא שגרתי שהוצמד לגחון המטוס. מדובר במערכת "מגן רקיע" של חברת אל-אופ, שנועדה לשגר קרן לייזר לעבר טילי כתף הנורים מסיני לכיוון המטוסים. הקרן העוצמתית אמורה להטעות את מנגנון הנחיית החום של הטילים שמתבייתים על מנוע המטוס, להסיט אותם ממסלולם ולגרום להם להתפוצץ באוויר. במידה רבה, גם המלצות ועדת לוקר שפורסמו השבוע בעניין תקציב מערכת הביטחון פועלות על פי העיקרון של מגן רקיע. להטעות, להסיט, ליצור פיצוץ - אבל הרחק מהיעד. כך קרה שמדינה שלמה עסוקה בפנסיות התקציביות של אנשי הקבע ובשאלה אם ניתן וצריך לקצץ בכוח האדם, בשעה שאחת ההמלצות המרכזיות של הוועדה עברה בשקט חרישי - ההמלצה להגדיל (כן, להגדיל) את תקציב הביטחון. שוב הצורך לכאורה בהגדלת התקציב נתפס כגזירת גורל, חלק מחיינו המאתגרים, בלשון המעטה, במציאות המזרח תיכונית. בפועל, ומומחי ביטחון יעידו על כך (לרוב לא בקול רם), מצבה של ישראל בגבולות מעולם לא היה טוב יותר בכל הקשור לאיומים צבאיים פר-אקסלנס. הצבא הסורי שקוע בבוץ וארסנל הנשק הכימי שלו פורק, צבאות מצרים וירדן רואים בישראל שותפה אסטרטגית מול הג'יהאדיסטים הסלפים, הצבא העיראקי דל ומיושן ורק איראן נותרה אותה איראן עם אותה נחישות להתעצם - איום שלקראתו נערכה ישראל זה יותר מעשור, בין היתר באמצעות הצטיידות בצוללות המסוגלות לפי מקורות זרים להנחית "מכה שנייה" ומטוסים המסוגלים לתקוף בעומק בלי צורך בתדלוק אווירי. מול חמאס ודאעש לא צריך אוגדות ובטח לא עוד צוללות. נכון, יש איומים חדשים, אבל מה עם כל האיומים שהוסרו? מי אחראי לתרגם אותם לכסף? במערכת הביטחון יעדיפו לשגר לעברכם את קרן הלייזר של אל-אופ מאשר לספק לכם תשובה טובה.

תיקון היסטורי. "למה את מגישה לאיש הזה קפה? מי הוא בשבילך?", שאל פעם חבר הכנסת עמיר פרץ (אז יו"ר ההסתדרות) את אלישבע, מזכירתו של אברהם (בייגה) שוחט, רגע אחרי שסיפרה לו שהיא עובדת קבלן. "זה שר האוצר", השיבה בפנים נבוכות. "אדוני שר האוצר, אתה יודע שברגע זה יצרת איתה על פי החוק קשרי עובד-מעביד? אם אתה רוצה קפה, תתקשר לבעל חברת כוח האדם שמעסיק אותה, שיעביר לה את ההוראה. מה פתאום אתה מדבר איתה בכלל? מי אתה בשבילה?", התריס פרץ. מאז אותו מפגש מוזר בלשכת השר זרמו מים רבים בנהר. ההסתדרות חתמה על הסכמים קיבוציים מול חברות כוח האדם שלא נתנו הרבה לעובדים, ומנגד גבתה מהם "דמי טיפול ארגוני". במקביל, ובעיקר כדי לעקוף את התיקון לחוק שחייב את המעסיקים לקלוט את העובדים לשורותיהם או לסיים את העסקתם אחרי 9 חודשים בלבד, ההגדרה "חברות כוח אדם" הלכה ונמחקה ובמקומה צץ המונח "נותני שירותים". אתה כבר לא מעסיק עובדים, אלא "קונה שירותים", בלי מגבלת זמן. לא רק שירותי הגשה, ניקיון ושמירה, אלא הוראה, עבודה סוציאלית, בריאות והרשימה עוד ארוכה. ההסתדרות בראשות עופר עיני וכעת ביתר שאת בראשות ניסנקורן זיהתה את המגמה ולמדה גם מטעויות העבר שלה. ההסכם שעליו חתמה השבוע מול משרד האוצר הוא לא פחות מהיסטורי, כי הוא לא עוסק בשיפורים קוסמטיים בתנאי העסקתם של עובדי הקבלן במגזר הציבורי, אלא לראשונה מביא לקליטתם של אלפי עובדים, 16 אלף ליתר דיוק, שיחדלו ברגע להרגיש סוג ב'.

מעשה בעז. התגובות הזועמות על הכוונה לקצץ 263 מיליון שקל מתקציב ההשכלה הגבוהה תואמות במדויק, אפשר לנחש, את המחזה שנכתב מבעוד מועד באגף התקציבים באוצר. ראשי האוניברסיטאות הזהירו מפני חזרה אל "העשור האבוד" של האקדמיה, הסטודנטים הזהירו פן יושתו עליהם עלויות הקיצוץ באמצעות העלאת שכר הלימוד, ושר האוצר נפתלי בנט חתם: "לא במשמרת שלי". הסירו דאגה מלבכם, קהל נכבד. בהצגה הזאת כבר היינו: לשכת השר תפרסם בשבועות הקרובים הודעה "דרמטית" שבה יכריז בנט כי בתום שעות ארוכות של דיונים עם צמרת האוצר, הוסכם שלא לקצץ במשרדו. עתידה של סטארט-אפ-ניישן ניצל.