ערב צפייה מבלבל בטלוויזיה הסתיים ברגע אחד של נחת

צפייה בפריים-טיים בפרט, ובשידורי הטלוויזיה בכלל, אינה מייצרת בהכרח ריגושים, ולחלופין גם אינה עונה על הציפיות. בכלל, צפייה היא עניין סובייקטיבי, ככל שמדובר בהערכה, באיכות או באמות מידה. אמנם, העולם הופך מדיד באופן אובססיבי, אך רבותיי, זהו כלי פיגוע עולמי - מפגע אנושי, ההופך את האדם לקטר, חסר רומנטיקה, דוהר, מודד, פתולוגי ומה לא?!

אז ביום ראשון התיישבתי מול המסך, והתבייתי על שידורי הערוץ הלאומי, מדורת השבט, ערוץ 2 - מבלי יכולת אמיתית להתרכז.

תוכנית חיסכון של קרן מרציאנו עסקה, בין השאר, בהתאיידותו המכוונת של תו התקן ממיטות הקומתיים לילדים. בלא שמץ של הפתעה, נלקח מדגם מייצג של חמש חנויות רהיטים, וכולן היו, רחמנא לצלן, חנויות של יהודים בלבד.

"מדינה יהודית ודמוקרטית", מלמלתי. אין פלא שמכוח ההגדרה הזו שייטה הכתבת בכדי להתריע על הפגיעה האנושה בבטיחותו של הילד היהודי. ומה עם אחיו הערבי? בעיני רוחה מדמיינת לה כנראה הכתבת המלומדה, שילד ערבי ישן עדיין על הרצפה. "חוטבי עצים ושואבי מים", מלמלתי שוב, בנימה עצבנית יותר; "סטריאוטיפים", כמעט הטחתי; "לעזאזל!", סיננתי.

עם סיום הכתבה הפנתה אותנו המגישה המוכשרת לכותרות המהדורה המרכזית, ואני רציתי לשים פעמיי למטבח, להכין כוס תה כדי להירגע מהחולה הרעה, אך שומו שמיים, יונית לוי האלמותית והמלאכית מפציעה.

אייטם ראשון: ארבעה הרוגים בתאונת דרכים בכביש מס' 70 ליד טמרה. "שוב הערבים", התייסרתי; "עוד קורבנות!", צרחתי. אך האייטם נזהר משום מה באזכור הערביות של הקטל, כאילו הקורבנות הם הומלסים חסרי זהות.

"כך מאנישים את השיח בין ערבים לבין יהודים? אי אפשר היה לנצל את הטרגדיה כדי לקרב לבבות?", מלמלתי. החרשתי כמי שייאוש השתלט עליו.

אייטם שני: שוב ערבי! איך וכיצד? הר הבית, האקצא. "מוחמד חזיר", קיללה באופן מבעית ומחריד מתנחלת בשם אביה מוריס. במדינה מתוקנת היא הייתה נעצרת מיד, אבל באכזריות אופיינית היא חזרה ושיננה מבלי בושה וכלימה את קללתה והציתה את השטח, כמבוא להתלקחותה של האינתיפאדה השלישית.

הטרמינולוגיה של הכתבה מדממת, "שאהידים", "יד קשה", "שקט זמני", "בקבוקי תבערה". ציפיתי שמאן דהו יגנה, שראש הממשלה יבליח. חלומות באספמיה!

אייטם שלישי: תדהמה! ערבי, שוב ערבי, אסד. בשאר ידידנו, שטובח ומותקף, בהופעה טלוויזיונית נדירה, נואם כבימים ימימה, ומהלל את איראן ואת הסכם הגרעין בינה לבין המעצמות. ואני צופה אחוז הלם - כל סדרי בראשית שלי התהפכו, הובסו ונטרפו.

הערוץ היהודי הפך לרגע קט לערוץ ערבי. אולי הגיע הזמן לפרק את ערוץ 2, כפי שנעשה עם רשות השידור. עוכרי ישראל, הפכו את עורם, שמאלנים שכמותם! לעזאזל עם הערוץ הבוגדני!

למא רשמה היסטוריה

לסיום, מאסטר שף. עשרה מתמודדות ומתמודדים ואולי אף יותר, ואני בוהה פעם באוויר של הסלון ופעם אחרת מציץ במסך, ולרגע נדמה היה לי שאין ערבי במתמודדים/ות.

מתכונים, גירוי לחך ואין ערבי או ערבייה בקולקציה - איך אפשר? שאלתי ושוב כעסתי, "המטבח הרי הוא חלק מרכזי בחיינו, איך הם מעיזים".

עד שבשלהי התוכנית, עבדכם שריכוזו הלך והתפוגג, מבחין בבחורה יפהפייה ומוכשרת בשם למא. לפתע פתאום אישוני עיניי התרחבו, האדרנלין שטף את קרבי והעניין הפרטי שלי נסק שמיימה.למא, אשת השקעות, בת עורי, קטפה קומפלימנטים אינספור מול גלריה בלתי נתפסת של מתמודדים ומתמודות, והיא ורק היא זכתה לסור למרפסת.

למא קטפה את תהילת העולמים - הערבייה הזו אומנם עדיין לא זכתה בתואר הנכסף, אך היא הייתה חביבת חבר המושבעים. רגע של עדנה, או אם תרצו רגע היסטורי קטנטן בחייו של ערבי מול המרקע היהודי-דמוקרטי. הידד, זה היה רגע של התרוממות רוח. כלום אתם מבטיחים לי תוצאה דומה בפעם הבאה, שבה תבקשו ממני כתבת ביקורת על הטלוויזיה?

* הכותב הוא ח"כ מטעם המחנה הציוני ואיש תקשורת לשעבר