הדגים המרוקאיים והאף החרדי

הטלוויזיה אף פעם לא ייצגה שום צד בזהות שלי, לא כאדם דתי המזוהה עם החברה החרדית ובוודאי לא כמזרחי. ככלל, בעיניי הערוצים המרכזיים 1, 2 ו-10 (לפי סדר כרונולוגי) הם הספרייה הלאומית לסטריאוטיפים, סטיגמות, דעות קדומות ובעיקר לתפקיד שהם מבקשים מכל קבוצת אוכלוסייה להביא למסך. להביא ליצן מהציונות הדתית לערוץ 10 או אמא מרוקאית שיודעת לבשל דגים חריפים לתוכנית בישול זה לא "רב-תרבותיות".

בעוונותיי, נאלצתי לזפזפ בין הערוצים השונים בפריים-טיים ולחוות את דעתי על מה שהציבור צורך, והמסקנות קשות לצפייה - תרתי משמע. בעיסוקי ובמקצועי אני איש תקשורת פוליטי, ויש לי נגיעות בעניינים שבמהדורות החדשות, לכן לא נגעתי בהן ודילגתי היישר לתוכניות שאחריהן: בערוץ 1 שידרו את "הסיפור האמיתי ללא גבולות", רצועה של סרטי תעודה איכותיות באמת, והפעם על האורניתולוג יוסי לשם (דתי-לאומי) - על יחסי יהודים-ערבים לשמירת הטבע שהוא מוביל. ערוץ 2 שידרו עוד פרק של תוכנית הריאליטי "מאסטר שף", וערוץ 10 שידרו סרט על יובל המבולבל בפורמט חדש ואף מעניין.

אומר זאת כך, וזו דעתי מימים ימימה - כולל הלילה האחרון: בכל הערוצים, המזרחים מיוצגים הן בפרסומות והן בתוכניות ובסדרות השונות - ובעיקר בתוכניות הריאליטי - כעילגים, עבריינים וחסרי השכלה, לעומת אחיהם האשכנזים. בפרסומת לבנק או לחברת ביטוח החכם, הכלכלן והמשכיל תמיד יהיה עם שיער בהיר ועיניים בהירות - נקודה. זה שיעור ראשון בבתי ספר למלהקים עתידיים בפרק של אמת בפרסום.

בתוכניות הריאליטי, המזרחים הם הוולגריים או רק לשם הפולקלור - אין מעבר לזה. הדתיים, ובעיקר החרדים, מוצגים תמיד בהקשר רע, של כסף וקומבינות, רצוי עם אף ארוך; כדי לאשש את טענתי אני מציע לנבור בכל אמצעי תקשורת, בכל כתבה שבה מושא הכתבה הוא כסף באופן שלילי - שם תמיד תמצאו תמונת "אילוסטרציה" של חרדי.

אין ציפיות מהטלוויזיה המסחרית

ונעבור לתוכניות: את התוכנית "מאסטר שף" (או בשמה הפעם, אם אין לחם תאכלו עוגות ב-11 שכבות - מארי אנטואנט במיטבה), אהבתי בעבר ועודני אוהב כצרכן מכור של כל תוכנית בישול. אני אישית אוהב מטבח ומבין קצת בענייני בישול ואוכל, עניין של תחביב אישי. את חיים כהן אני אוהב מימים ימימה, כי הוא גרם לי לגעגועים למטבח המסורתי היהודי של אבות-אבותיי, עד שהתקלקל עם הנבלות והטרפות שהוא מאכיל את הציבור היהודי בפריים-טיים. מאייל שני אמנם אין לי ציפיות, אך אני חושב שלא ראוי שיספר לצופיו מה הוא אכל במסעותיו במדינות שונות: נחשים, עקרבים והשד יודע עוד מה - או שגם את השד הוא אכל. למרות זאת, אודה ולא אבוש שיש לי הערכה רבה לאיש שמצליח לדבר בפאתוס על עגבנייה.

רוב צופי "מאסטר שף" להערכתי הם מסורתיים, מכנה משותף רחב של צופים ש"במקרה הרע" שומרים על כשרות בבית או לפחות אוכלים את מה שאוכלים בביתם בצנעה ובחוץ אולי מקפידים פחות. הערוצים, לפיכך, צריכים להפעיל את שיקול הדעת ולתת הנחיות ברורות בנושא זה למפיקים כדי לא לפגוע ברגשות רוב הצופים עם מתכונים של קלמרי, שרימפס וכל המרעין בישין. אני נגד להפעיל את הרגולטור כאן, אבל אם אין ברירה, גם את זה צריך לעשות בתקווה שבגלל הדג המרוקאי התוכנית לא תוכר כסוגה עילית.

יכולתי כנראה להתקבל ל"מאסטר שף" (גילוי נאות, אף הוצע לי להשתתף) עם כישורי הבישול שלי, אבל נראה שהפעם צריך בעיקר סיפור "קורע לב" וממש לא בא לי להיות בקטגוריה הזו, אז קפצתי לקולגה המסחרית ערוץ 10 - ערוץ מוכה וחבול רגולטורית, שרואה את האור בקצה המנהרה, ואני מקווה בשבילו שזו לא הרכבת ממול. מעטים הדברים שאני אוהב בערוץ הזה וזה הרבה יותר מהמסחרית השנייה; "היפה והחנון" זו אחת הדוגמאות הרעות ביותר שמוכיחות את טענותיי בפתח הדברים ואין צורך להכביר מילים.

יובל המבולבל הוא לא הדמות החינוכית שהייתי רוצה שילדיי יגדלו עליה, הוא קוריוז של חידודים, קול צרוד ומשחקי לשון, שעשה עליהם (כך מתברר) הרבה כסף. שיהיה לו לבריאות, אבל דמות חינוכית הוא לא, ולכן תוכנית שחוקרת את התופעה שנקראת יובל המבולבל, אין שום סיבה שתתארח אצלי בסלון בשיא שעות הצפייה.

אבל האמת, מהטלוויזיה המסחרית אין לי ציפיות רבות. היא צריכה רייטינג ששווה כסף, והיא תעשה הכל לחתור לשם. היא מסרבת להבין, או יותר נכון מתכחשת למציאות שבה היא זרוע חינוכית ומעצבת של הנוער, במיוחד זה מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות שטלוויזיה היא תרבות הפנאי העיקרי שלהן. לכן צריך למצוא את האיזון בין הצורך של הערוצים המסחריים להרוויח לבין היותם גוף שמשדר ומשפיע באופן בלתי הפיך על ליבם ומוחם של הנוער הזך שלנו, ולהגביר באופן דרמטי את הרגולציה ואת כוחם של הגופים המפקחים הישירים.

אם כן, נשאר לנו השידור הציבורי - שם הייתה תוכנית מעניינת על איש דתי-לאומי שגר ב"התנחלות", כהגדרתו, ומוכן להתפנות בלב שלם במקרה שיפרוץ עלינו שלום כולל, לא עלינו. בינתיים הוא מצלם עופות דורסים למחייתו (וסלחו לי על ההפשטה של מקצועו). האמת שאני מקנא בו: לראות קבוצת אנשים בגיל העמידה חבושים במשקפות לראיית לילה, פנסים ועוד מיני מכשירים, מטפסים על הרים בשעות הלילה המאוחרות רק כדי להצליח לתפוס בעינית המצלמה איזה עוף דורס משגיח על צאצאיו - זה מרגש. כשאני חושב על עוף, אני תמיד מדמיין את המתכון של העוף בתנור עם הוויסקי, ולעזאזל העוף, העיקר הוויסקי.

התוכנית הייתה בעיניי מפגש מרתק, אמנם, אבל כזה של האליטות ששולטות היום בתקשורת - השמאל האליטיסטי והימין המתנחל, וכן, לא פלא ששניהם מעדה מסוימת. אז אין ספק שתוכנית תעודה שמצליחה להפגיש אותם בנושא משותף זה מרתק - בעיקר אותן, את האליטות.

אני בעד שידור ציבורי, הוא מוכיח שאיכות היא לא מילה גסה, וכן - אפשר לחנך את הציבור לטלוויזיה מצוינת, אבל לא כזו שכפופה לקומיסר. אני בעד חיזוקו וחוסר מחויבותו לאינטרסים כלכליים ולשיקולי רייטינג שבהחלט יכולים לתת לי ולציבור גדול קצר יותר איכות בסלון שלי: בשביל זה הוא צריך כמה שיותר הפרדה מהתלות של ראש הממשלה, של השר או של סגן השר במעמד שר שאחראי וכדומה - ובעיקר רפורמה שתיטיב עימו ולא תחסל אותו. אולי דווקא משם תבוא הישועה גם לכל אלו שנדחקו בעל כורחם לשוליים הבעייתיים של השידור.

* הכותב הוא יועץ תקשורת, לשעבר דובר ש"ס