רמיסת כללים פיסקליים

בשעה טובה ובאיחור עצום ביחס ללוח-הזמנים המקורי, אושר תקציב מדינת ישראל לשנים 2015- 2016. גובה תקציב המדינה לשנת 2015 הוא 329.5 מיליארד שקלים; ולשנת 2016 - 343.3 מיליארד שקלים. הגידול הריאלי בתקציב המדינה בין השנים 2014 ל-2016 הוא 7.2%. התקציב צמח בכ-22 מיליארד שקלים ביחס לתקציב 2014, גידול שמאפשר לממשלה להציג את התקציב כ"חברתי" ולהוסיף לו עוד סופרלטיבים כנהוג במקומות שבהם הנחתום מעיד על עיסתו מדי יום, כל היום.

בתקציב נרשמו הגדלת התקציבים בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, והביטחון האישי. משרד החינוך יקבל תוספת של 4.9 מיליארד שקלים. משרד הבריאות יקבל תוספת של 4.6 מיליארד שקלים. המשרד לביטחון-פנים יקבל תוספת של 1.7 מיליארד שקלים. תחום הרווחה יקבל תוספת של 1.3 מיליארד שקלים. יצוין, כי גם בתקציב השנתי המקורי שתכנן שר האוצר הקודם יאיר לפיד בשלהי שנת 2014, היו מתוכננות הגדלות משמעותיות למשרדי הממשלה, כך שבהתבוננות בסך התקציב במעבר בין צמד שרי האוצר זזו להם בין המשרדים מיליארדים בודדים על בסיס תעדוף פוליטי, ואין מדובר בסדר-יום כלכלי חדש.

אם מישהו מקוראינו תמה ושואל את עצמו איפה הוא היה כאשר כולנו התעשרנו, ומנין המקורות הכספיים לגידול התקציבי הניכר בתוך שנתיים, נסביר, שמעבר לגידול המתמשך בהכנסות המדינה ממסים בעקבות צמיחת הכלכלה המקומית בכ-3% בשנה, הפתרון לחידה הכלכלית הזו טמון בהחלטת הממשלה להגדיל מהותית את יעד הגירעון הממשלתי בשנים הבאות.

יעד הגירעון של ממשלת ישראל הפך במרוצת השנים האחרונות לפלסטלינה המעוצבת בהתאם לצרכים הפוליטיים ולאירועים מזדמנים. הנהגת הבנק המרכזי אינה חזקה ציבורית דיה כדי לגרום לממשלת ישראל למחויבות פיסקאלית ברמה גבוהה. הגירעון הממשלתי הגבוה מן היעד באופן עקבי, הוא גירעון מבני אשר אינו נובע מפעילות ממשלתית אנטי-מחזורית לעידוד הכלכלה בעת מחזור עסקים שלילי. בעולם כלכלי שבו מדינות רבות רומסות כללים פיסקאליים מקובלים, ובנקים מרכזיים מחלצים כלכלות מסביב לגלובוס, קברניטי המשק בישראל חשים כי גם להם מותר לגנוב סוסים, ושוכחים כי מאחוריהם לא ניצב הפד האמריקני ולא הבנק המרכזי של אירופה.

על-פי יעד הגירעון הממשלתי הקודם שנרמס, הגירעון השנה, 2015, היה אמור להסתכם ב-2.5% תוצר; ובשלוש השנים הבאות החל בשנה הבאה, אמור היה הגירעון להסתכם ב-2% תוצר. אך בתקציב המעודכן צפוי גירעון גבוה של 2.9% מהתוצר, בכל אחת מהשנים 2015-2016; ורק בשנת 2019 צפוי הגירעון לרדת ל-2%. קביעת יעד הגירעון השנתי לרמה של 2.9% ולא 3% ומעלה, היא חלק ממשחק מקובל מול סוכנויות דירוג החוב הגלובליות. על מנת לתרגם את המונחים הכלכליים היבשים לכסף, נאמר כי כל 1% של גירעון ממשלתי שנתי שקול לנטילת חוב נוסף של כ-11 מיליארד שקלים, וכך העלאת יעד הגירעון בארבע שנים בכ-3% תוצר, מגדילה במצטבר את המשאבים הזמינים להגדלת ההוצאה הממשלתית בלי צורך מיידי לממש את מסקנות "ועדת לוקר", ולנהל מלחמות עולם עם משרד הביטחון; בלי לחלק את העוגה התקציבית מחדש במסגרת סדר עדיפויות לאומי עדכני; ובלי צורך לבטל הטבות-מס מיותרות ולהעלות מסים בהתאם לצורך.

יתר על כן, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג חשפה בקול רם סוד ידוע על יצירתיות חשבונאית קלוקלת של ממשלות ישראל, אשר מאפשרת רישום הוצאות ממשלתיות באופן שמקטין למראית-עין את הגירעון הממשלתי הרשמי.

הפטנט הממשלתי פשוט ומוכר לרבים מחיי היום-יום, כאשר אנו נמנעים מתעדוף כואב ומתיש של הוצאות משפחתיות, מגדילים את הצריכה השוטפת למטרות "קדושות" כמו השקעה בילדים, השקעה בבית, השקעה בעצמנו וכו', ובמקביל נוטלים הלוואות ארוכות טווח, או נכנסים ליתרות-חובה, שאותן משלמים בתשלומים החונקים אותנו מדי חודש.

אמנם היחס של חוב-תוצר של ישראל עדיין נמוך מהותית מהממוצע של מדינות ה-OECD, והוא כ-67.6% תוצר מול 110% תוצר בממוצע במדינות ה-OECD, אולם לאחר שנים רבות של ירידה שיטתית ביחס חוב-התוצר הלאומי בשל צמיחה מואצת ואחריות פיסקלית, הרי בנתונים הנוכחיים (האטה בצמיחה ופחות אחריות פיסקלית) מגמה זו צפויה להיבלם ואף להתהפך.

גרוע יותר הוא עניין הריבית של המשק לשלם - הוצאות הריבית השנתיות של המדינה למימון החוב הלאומי הן 3.1% בשנה, והן כמעט כפולות מהוצאות הריבית הממוצעות במדינות ה-OECD שהן 1.7% בלבד; ולפיכך כל עלייה בעלות המימון של החוב הלאומי גורעת משאבי מדינה לטובת מימון האוברדרפט הלאומי.

הפרדוקס הוא כי בעולם של ריבית אפס והיעדר אלטרנטיבות השקעה ראויות, פרמיית הסיכון הנדרשת על החוב הלאומי לא צפויה לצמוח למרות ההעלאה הרב-שנתית של יעד הגירעון הממשלתי. כך שהחטא הפיסקלי המתמשך לכאורה של ממשלות ישראל האחרונות, משתלם ואף מתבקש, אולם אם המשק העולמי או המקומי ייקלעו למיתון, נקודת הפתיחה הפיסקלית של ישראל תהיה רעה. זאת, בשל הגירעון המבני המנופח, טאטוא הבעיות המבניות במשק אל מתחת לשטיח התקציבי, והצגת תקציב המדינה כיצירת מופת כלכלית-חברתית.

הכותב הוא ההאסטרטג הראשי בקבוצת איילון