הרוסים שכללו את הרעת התנאים לדרגת אמנות גבוהה

מאת: ניהול משאבים

אל: עובדים, סגל, סטודנטים

Cc: כל היתר

נושא: אופטימיזציית התחבורה לקמפוס

אופטימיזציה היא לא מילה שהולמת קיץ במוסקבה. העונה החמה גם גשומה, והכול נוזל ומטפטף ומתבוסס. אנשים, אדמה. מילים, מיילים. וזו לשון ההודעה שגלשה אל תיבת הדואר הנכנס בעבודה:

"שלום לכולם! אנחנו שמחים לבשר על אופטימיזציה של שירות התחבורה הציבורית אל קמפוס הטכנולוגיה. במקום הסעת חינם מתחנת הרכבת התחתית, מעתה יעמדו לרשותכם אוטובוסים ומוניות שירות בתשלום מופחת. הם לא יביאו את הנוסעים אל הבניין הראשי, כבעבר, אלא אל טרמינל מיוחד. משם ייצאו הסעות נוספות. גם הן לא יגיעו אל הבניין, כפי שהיה בעבר, אלא אל מגרש חניה. ומשם נציע לכם הסעות חינם שיגיעו, כבעבר, אל הבניין הראשי.

תודה לכל חברי קהילת החדשנות שלנו.

תמיד לרשותכם, ניהול משאבים".

תמיד תישאר לנו האופטימיזציה

היכולת של ארגונים גדולים לקבוע ששתיים ועוד שתיים שווים חמש תמיד מרשימה אותי. אבל הרוסים, חשבתי, הגיעו לדרגת אמנות גבוהה יותר. כאן מינוס עשר ועוד מינוס עשר שווים פלוס מאה. כדי להחליק מסר כואב במורד הגרון ובמעלה חלקי גוף אחרים, הם משתמשים בדיוק במשמעות ההפוכה, ומוסיפים כמה מחמאות היסטריות.

מאז שעברת לבניין החדש של אוניברסיטת ההיי-טק הקטנה, ישבת בהסעות מפנקות, כולל Wi-Fi ומזגן, ועכשיו אנחנו לוקחים לך את זה - וגם כסף? קהילת החדשנות משונעת לעבודה בתנאים גרועים משל העבדים האוזבקים שבונים את רוסיה? תבלה ארבע שעות בפקקים בכל בוקר וערב? התחרבנו לך היום, השבוע והשנה?

מזל טוב. זכית באופטימיזציה.

ובכן, אני לא במשחק. הודעתי על עזיבתי את הסיליקון ואלי הרוסי.

קופי פייסט מהיר להודעה תקיפה-אבל-לא-תוקפנית שמצאתי באינטרנט, שיחה ידידותית פלוס עם הבוס של הבוסית, תודה רבה וספסיבה בלשויה. תמיד תישאר לנו האופטימיזציה.

זה הכל רגש

אני מעריץ של רוסיה, או יותר נכון של הרוסים. בניגוד לאופנה הרווחת אני משוכנע שהמדינה הזאת, גם תחת סנקציות ובעיצומו של ברוגז מסוכן עם האמריקנים והאיחוד האירופי, גדושה עד להתפקע בפוטנציאל אדיר. אנשים מוכשרים, מלומדים, רעבים לצמוח. הכל יכול לקרות כאן. הפרויקט שזכיתי להיות שותף בו בהחלט יכול להצליח, לגדול למשהו יפה שישפר חיים של אנשים, שישפיע.

אבל יש חסם. הרבה רוסים וזרים שחיים כאן קוראים לו "ניהול גרוע" או "התנגדות לרפורמות" או סתם שחיתות. אני חושב שהמחסום, יותר מכל דבר אחר, הוא פנימי. זה הכל רגש.

אחרי אלף שנות שלטון סמכותני, לפרקים רודני, לעתים משעבד, לאנשים כאן קשה לראות אנשים. הם רואים מערכות, מרגישים היסטוריה, אוהבים קיטש וגם אמנות מתוחכמת. הם גאים ב"ציביליזציה" וב"מסורת". הם מדברים על ערכים ורוצים לעשות כסף ולעשות כיף, ולראות עולם. אבל אין להם כוח לראות אנשים. השליטים שלהם לימדו אותם שבני אדם הם מסה נטולת פנים, בליל של שרדנים.

"הקללה שלנו", אמרה לי חברה רוסייה, "היא שאנחנו חזקים מדי. לאף אחד לא אכפת כי ברור שנעמוד בכול".

ברור. וגם בעזיבתי המתקרבת, אין ספק. מה זה מספר סיפורים אחד ומשפחתו, שמדלגים ממוסקבה לפריז, לעומת אופטימיזציה.

מכתבים מהמרשרוטקה - מונית שירות רוסית נטולת אשליות ומפוצצת בנוסעים - כנראה שלא אכתוב יותר. הגיע זמן המכתבים מהמטרו.

שירת הברווז

ברווז לא אמור להתחשב בשילוט אנושי. אסור לשחות? לא הגיוני. ברור שיפנה את הראש הלאה מהנו-נו-נו. מוסקבה עשירה באיסורים ובתקנות שאיש וחיה לא נהנים ולא מעוניינים לחיות על פיהם. ולמרות ש-51 מיליון בני אדם נלחצים ומלחיצים בעיר הזאת, ולמרות השלטון המרכזי שמתגאה בשליטה המוחלטת שלו במסה האנושית, ולמרות המנהיג שמצטלם חשוף חזה רכוב על סוסים ומלטף גורי טיגריסים ומאלף לווייתנים, עדיין בבירת רוסיה יש רגעי חסד של ברדק טבעי - או לפחות האפשרות שיתרחש. בפארקים ובגינות ציבוריות, לא כולם, לא כל הזמן, תחת נאש קונטרול.