עובדים הרבה, מרוויחים מעט: ישראל מובילה בשיעורי העוני

ישראל מוסיפה לעמוד בצמרת המדינות המתועשות בשיעורי תחולת העוני, ובשנים האחרונות פחתה היכולת של מערכת הקצבאות לחלץ משפחות ממחסור. במקביל עלה הסיכוי של משפחות עובדות להיקלע למצוקה - כך עולה מהדוח השנתי של המוסד לביטוח לאומי שפורסם היום (ג').

לפי הנתונים, תחולת העוני של כלל המשפחות בישראל ירדה בין 2012 ל-2013 מ-19.4% ל-18.6%, ושל נפשות מ-23.5% ל-21.8%. שיעור הילדים המתגוררים במשפחות עניות ירד בין השנים הללו מ-33.7% ב-2012 ל-30.8% ב-2013. על פי הביטוח הלאומי, הירידה בתחולת העוני נבעה מעלייה חדה בשיעורי התעסוקה אשר קיזזה את ההשפעות של שחיקה בקצבאות לאוכלוסייה. יש לציין, כי הדוח מזהיר מפני השוואה בין שנת 2013 לשנים קודמות, שכן בסיס החישוב שונה עם המעבר לחישוב על פי סקר הוצאות. אותו סקר כלל נתון שהצביע על גידול בתעסוקה שהיה גבוה באופן משמעותי מהנתונים שהתקבלו בסקרי כוח אדם.

הדוח כולל התייחסות למגמות ארוכות טווח, ומציין כי בשנים 1997-2013 תחולת העוני בקרב משפחות ללא מפרנסים גדלה בכ-35%. בקרב משפחות שבהן מפרנס אחד גדלה תחולת העוני ביותר מפי 2, ובקרב משפחות שבהן שני מפרנסים או יותר - היא גדלה ביותר מפי 3.

הדוח מציין כי בניגוד לדעה הרווחת, שיעור המשפחות שאינן עובדות בישראל נמוך בהשוואה בינלאומית: כ-64.1% מהמשפחות ללא מפרנסים הן עניות. שיעור זה יורד ל-20.2% כאשר יש מפרנס אחד, ול-2.7% כאשר יש במשפחה שני מפרנסים או יותר. בהשוואה בין 40 מדינות, ישראל ממוקמת במקום החמישי בתחולת העוני בקרב משפחות לא עובדות, זאת בשל הכוח המוגבל של הקצבאות ותשלומי העברה שמיועדים לחלץ משקי בית כאלה מעוני. אחת הסיבות לכך הן הקיצוצים שביצעו הממשלות מאז שנת 2001 בקצבאות בישראל, אשר היו תלויות ברצון הפוליטי של מרכיבי הקואליציה.

ביקורת על שחיקת הקצבאות

לפי הדוח, כוחה של העבודה בישראל לחלץ משפחות מעוני נמוך בהשוואה למדינות OECD. מהנתונים עולה, כי ישראלים עובדים בממוצע שעות רבות יותר ממועסקים אחרים ב-OECD וכי הפריון שלהם נמוך יחסית, אך תגמולם מהווה שיעור נמוך מהערך שיצרו - גם כאשר מביאים בחשבון את הפערים ביעילות. בשנת 2013 עמד הפריון הממוצע לשעת עבודה בישראל על 33.2 דולר במחירי 2005. נתון זה היה נמוך ב-18% מהממוצע ב-OECD. אלא, שהישראלים עובדים כאמור שעות רבות יותר, בין היתר בשל הירידה בשעות העבודה באירופה בגלל המשבר הכלכלי - כך שהתוצר ליום עבודה בישראל עמד על 68.7 דולר במחירי 2005.

התפלגות המדינות המפותחות לפי גובה השכר כשיעור מהפריון הציב את ישראל בתחתית: השכר לשעה בישראל שווה ערך ל-39.1% מהתוצר לשעת עבודה, והשכר לשנה שווה ערך ל-35.3% מהתוצר השנתי לעובד. ערכים אלו נמוכים בכ-20% ובכ-13% בהתאמה מהממוצע בקרב המדינות המפותחות, ורחוקים מאוד ממדינות מערב אירופה, ארה"ב ויפן. לעומת זאת, הם קרובים למדינות מזרח אירופה.

בנוסף מבקר הדוח באופן חריף את הדרך שבה הממשלות האחרונות התייחסו לקצבאות הביטוח לאומי, תוך שחיקה של הקצבאות האוניברסליות. על פי הנתונים, קצבאות הילדים והבטחת הכנסה לא התאוששו, או התאוששו רק באופן חלקי, מהקיצוצים אשר הונהגו על ידי הממשלה בשנים 2002 עד 2004.

קצבאות הילדים, אשר הגיעו בשנת 2005 לכ-55% מרמתן בשנת 2001, שבו ועלו לכ-75% בשנת 2012, אך קוצצו על ידי הממשלה שקמה ב-2013 לרמה של פחות מ-50% בהשוואה ל-2001. בשנת 2014, עמדה קצבת הבטחת הכנסה על כ-56.5% מרמתה ב-2001, ואילו קצבת האבטלה הגיעה ל-71% בהשוואה לרמתה ב-2001.

במקום לבסס את הביטחון הסוציאלי על זכויות מוקנות הנצברות מכוח תשלום דמי ביטוח, הדוח קובע כי תשלומי הגמלאות הנעשים בהדרגה תלויים בסדר העדיפויות של ממשלה מכהנת בעת מסוימת, תוך שחיקת הרעיון הביטוחי. זאת, למרות שהחלק של האזרחים במימון הגמלאות באמצעות התשלומים לביטוח הלאומי לא ירד.

הדוח מציין כי האתגר המרכזי של הביטוח הלאומי הוא לשפר את האיתנות הפיננסית של המוסד, עם פגיעה מינימלית באזרחים ובזכויות שלהם. בין היתר, קורא הדוח להעלאת גיל הזכאות לקצבת זקנה, אך עם פגיעה מינימלית במי שכבר צבר זכויות ביטוח.

כמו כן, מבקש הדוח להעביר את התמיכה בדמי אשפוז לאחריות הממשלה ותקציבה, ולהעביר את הסבסוד הגלום בתשלומי הריבית של הממשלה למוסד באופן גלוי ויציב. לבסוף, דורש הביטוח לאומי לקשור את מערך קצבאות הקיום למדד של רמת חיים הולמת, ולהגדיל את התמיכה של קצבאות הכנסה למשפחות גדולות.

 מספר העניים

 השינויים בגמלאות שקוצצו

 שכר לשעה כשיעור מהתוצר