יום ראשון השבוע על מדרונותיו המזרחיים של הר איתן שבהרי ירושלים. חם. אנחנו עוברים את מעיינות הסטף - זהו סוף החופש הגדול והמקום כמעט ריק, נדמה שכולם ספונים במזגנים, מותשים מהקיץ.
שער הברזל הכבד סגור אבל לא נעול. אנחנו סוגרים אותו מאחורינו וממשיכים עוד קצת בכביש בין עצי הזיתים עד לחוות העזים והגבינות של שי זלצר. בשבוע שעבר פסק בית המשפט העליון לטובת חוות הבודדים שלו והורה למוסדות התכנון להמשיך ולדון בהליכי האישור לחווה. זאת אחרי מאבק של כמעט עשרים שנה, או ארבעים. תלוי איך סופרים. זלצר הגיע הנה אחרי מלחמת יום הכיפורים והחל לגדל עזים ולגבן גבינות. למרות שקיבל תמיכה מהממסד לאורך השנים בהקמת המקום ובתחזוקתו, ואפילו בהפניית תיירים, לא היה לו אישור סופי.
בעשרים השנים האחרונות הוא במאבק מול מוסדות התכנון, הולך ובא ומטורטר. ב-2007 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה נגד זלצר לפינוי המקום; הוא עתר לבית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע שיש לאפשר לו להמשיך בהליכי אישור התוכנית. המדינה ערערה וטענה שפעילותו במקום מנוגדת הן למדיניות התכנון והן לייעוד השטח (שעמד ריק עד שהוא בא), עד שבית המשפט העליון פסק שהישארותו אינה סותרת בהכרח את מדיניות התכנון, ושרעיית העזים מסייעת לשימור היער ולהגנה מפני שריפות. פסק הדין יכול להשפיע על גורלן של חוות בודדים אחרות בישראל, רובן בנגב, רובן נמצאות באותו לימבו תכנוני.
זלצר מחכה לנו ליד הדיר, לבוש כמו תמיד בלבן, לראשו כפייה לבנה, זקנו לבן וארוך ובידו מקל רועים מגולף.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
