פס הקול של מוטי קירשנבאום

אני מתנצל מראש בפני כל מי שנמאס לו כבר לשמוע את הסופרלטיבים על מוטי קירשנבאום, אבל רצה הגורל והימים שחלפו מאז מותו המפתיע היו נטולי מדור טלוויזיה, והרי תבינו בוודאי כי לא יכולה להיות חזרה לשגרה בטור שעניינו טלוויזיה בלי להיפרד כראוי מהאיש ופועלו.

מה שכן, לא יהיה זה הספד של ממש אלא 3 נקודות למחשבה על טלוויזיה ועל האופן שבו היא משקפת את חיינו במקום הזה, עם מותו של אחד האנשים המרכזיים בתולדות הטלוויזיה בישראל.

■ מצלמה נסתרת: בערב החג שידר ערוץ 2 (קשת) את הפרק שהוקדש לקירשנבאום בתוכנית "ברוורס", בהנחיית ארז טל. הפרק ההוא, שצולם בסך-הכול לפני כשנה, הפך מעוד תוכנית בסגנון "חיים שכאלה" למסמך מרתק, אם תרצו מעין "עדות שכיב מרע". באופן סוריאליסטי, רגע אחרי שקירשנבאום מספר לטל על סלידתו מז'אנר המתיחות, הופסק השידור לטובת קדימון ל"נוק-אאוט" (תוכנית המתיחות בהנחיית עופר שכטר). ברקע כמעט אפשר היה לשמוע את צחוקו של המנוח, שאפילו הוא היה מתקשה לכתוב פאנץ' סאטירי שכזה.

■ אחד משלנו: רבים העלו על נס את הפופולריות היחסית של קירשנבאום, למרות היותו נשא של המחלה הכי מסוכנת בישראל 2015, שמאלנות ממארת. האמת? מדובר יותר במשאלת-לב של הסופדים מאשר במציאות כהווייתה. נכון שקירשנבאום נעדר את הנימה המתנשאת שמשניאה כה רבים מאנשי השמאל על "העם", ולפיכך לא עורר אנטגוניזם בקרב מתנגדיו, אבל השותפים לדעותיו הלכו והתמעטו בשנים האחרונות ממש כמו מספר צופיו.

■ פס הקול: לפעמים נדמה לי שאין כתבת צבע שאינה מלווה בקולו של קירשנבאום, או אם להיתלות בשני אילנות גבוהים מאוד, כמו שאין אף כתבת צבע בפרינט שלא מלווה בקולו של האנטר ס. תומפסון (אפילו אם הכתב הצעיר לא שמע עליו מעודו!), וכמו שאין ולו פובליציסט אחד טוב בעברית שלא כותב וריאציות על אפרים קישון - כך אין כתבת "יומן" שיוצרה לא הגה אותה כשהוא שומע את קולו של קירשנבאום ברקע. בלי להכיר את תהליך העבודה שלהם, אני משוכנע שכאשר כתבי תעודה בישראל יוצאים לשטח, הם חושבים בקולו של קירשנבאום, אבן הרוזטה של כתבות הצבע שעל המסך, הקול שמטרנספר כל "מציאות" כהווייתה - והופך אותה לסיפור. קירשנבאום אולי ביצע את האקזיט של החיים מהחיים, אבל קולו ימשיך ללוות אותנו כמו תומפסון, כמו קישון, כמו "שיין און יו קרייזי דיימונד" של הפינק פלויד, שצלילי הפתיח שלו היו ההגשה המושלמת לקולו הצרוד.