כוכב צדק

א. איפה הייתי כשנאס"א הודיעה על גילוי מים זורמים במאדים? נהגתי באוטו שכור על כביש הערבה. הרי אדום בהקו מימיני באור הקלוש של הירח הענקי והאדמדם שנתלה בשמיים כמו תמונה; הרי הנגב תפסו את מקומם על האופק הרחוק משמאל והערבה נפרשה לפניי ומאחוריי ומצדדיי ומעליי ומתחתיי, ריקה ומפוארת. אי אפשר היה לחלום על תפאורה מתאימה יותר - מאדימית לכל דבר ועניין - למעמד המרטיט. הדבר היחיד שמנע ממני להרגיש לגמרי כמו מארק ווטאני, האסטרונאוט שנתקע לבדו על מאדים בספר המעולה ובסרט שטרם ראיתי, היו גלית, שישבה לידי, הילדים שישנו במושב האחורי וריח קלוש של קיא מאתמול שעוד עמד בחלל האוטו.

התרגשתי כמעט עד דמעות, בחיי. מי שמטריח את עצמו לקרוא את הטור הזה מדי פעם יודע שאין הרבה דברים שעושים לי את זה כמו החלל. מים על מאדים? אני לא צריך שום דבר יותר מזה כדי לחוות אושר וגאווה על שגם אני חלק מהמין האנושי.

פניתי שמאלה והתחלתי לטפס בעליות התלולות של כביש 25. ניסיתי לדמיין מים מלוחים נובעים מהפסגות של מאדים. רכב נצמד אליי מאחור, ממש צמוד, כשהוא מאותת לי ומסנוור אותי באורות גבוהים. בטח מהתרגשות. אז נתתי לו לעקוף, הוא בטח מאוד מיהר הביתה לחגוג את הגילוי בחיק משפחתו.

ב. כשהגעתי הביתה מאוחר יותר בלילה קראתי פרשנויות. כמו תמיד, היו כאלה שניסו לבאס אותי: גם אם נמצאו מים זורמים על המאדים, אמרו, הרי שהדרך למציאת חיים ארוכה מאוד. שהרי מלבד מים צריך גם תנאי אטמוספירה טובים יותר, מרחק גדול יותר מהשמש, כוח משיכה רציני יותר, אקלים נוח יותר, גיאוגרפיה דרמטית פחות, ועוד. היו כאלה שציינו את סופות החול העזות על פני הכוכב. לקינוח, טענו חלק מהמדענים שאם לא נוצרו שם חיים עד עכשיו, גם לא ייווצרו. אבל לא נתתי לזה להוריד לי את ההיי. תמיד יהיו כאלה שיעמדו בצד בכל מסיבה וימצאו את השלילי.

היו גם כאלה שידעו להצביע על העובדה שהחבר'ס החמודים האלה מנאס"א יודעים באורח פלא לשלוף גילוי בכל פעם שרוצים לקצץ להם בתקציב, ועל התזמון הנהדר שבין הגילוי על מאדים ליציאת הסרט על מאדים שהוזכר קודם. הרי המים התגלו כבר לפני 5 שנים, אז למה לא סיפרו לנו קודם אלה? אז נכון, אבל אז מה.

גם אני לא יודע אם ימצאו חיים על המאדים ואם ימצאו, מתי, ואם ימצאו חיים אז איזה חיים יהיו אלה וכך הלאה. כאילו שזה משנה! הרי גם אם יימצא שם המיקרואורגניזם הכי פרימיטיבי שאפשר לדמיין (והרי הדמיון שלנו מוגבל כל-כך) יספיק הדבר הזה לבדו כדי לסתור את כל מה שחשבנו, האמנו וידענו על היקום סביבנו. חיים נוספים מחוץ לכדור הארץ, אלף אלפי עזאזל. הו, רק לחשוב על האפשרות הזו ומה היא תעשה לנו!

וכאן ראוי לשאול: מה באמת זה יעשה לנו? האם זה יעשה לנו משהו בכלל?

ג. על פניו, זה אמור להפוך את הכול על פניו. אלא שבני אדם אנחנו, ושום דבר הוא לא כמו שהוא אמור להיות. כלומר ההפך: הכול הוא בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

אחת התכונות שאני מוצא כיותר ממקסימות אצל אחיותיי ואחיי בני האדם, ובטח בני האדם מסוג ישראלים, היא היכולת למצוא בכל דבר - אירוע שקרה, עובדה שהתגלתה, מילה שנאמרה או שמש שזרחה גם הבוקר - אישוש, שלא לומר הוכחה, לזה שהם צדקו כל הזמן במה שתמיד אמרו.

קחו דבר, כל דבר שהוא, ותראו שזה נכון. ממהומות בירושלים, דרך ניצחון או הפסד של נבחרת ישראל בכל דבר, עבור במינוי שכשל או מינוי שלא כשל, צעד כזה של ראש הממשלה או צעד אחר, בורסה עולה או בורסה יורדת, משטר שקורס או מנהיג שמתחזק ועד למזגן שהתקלקל או מקרר ששבק - כמעט שאין דבר שלא יחזק אותנו במה שחשבנו או האמנו לפני שזה קרה. נדירים הדברים שממש משנים את דעתנו וברוב המקרים אנחנו נוטים להתעלם מהם או לפסול אותם על הסף. רובנו נוטים לזלזל, שלא לומר להאשים בהתקרנפות, את מי ששינה את דעתו. אלא אם כן הוא שינה את דעתו למשהו שקרוב יותר לדעתנו.

אבל נדמה לי שהפעם - כלומר, אם אכן יש שם משהו מעבר למים זורמים - יהיה קשה אפילו לנו שלא להסתכל על כל העולם (באופן מילולי) מחדש. גדלנו, וכשאני אומר גדלנו אני מתכוון לכל האנשים שגדלו מאז שהתחילו אנשים לגדול, על הידיעה ועל האמונה שאנחנו לבד ביקום. אלה שמאמינים הפוך תמיד נחשבו תמהונים במקרה הטוב. תהיה זו האירוניה הכי טובה אי פעם אם יתברר שבסוף הם צדקו כל הזמן, לא? גם אני, אף על פי שבשכלי אני משיג שקשה מאוד לסבור שאנחנו לבד ביקום העצום עד לאין שיעור, הרי שהאמונה שאנחנו כן לבד טבועה בי ממש כפי שהיא טבועה בכם.

ד. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו איך אמורה להשפיע על חיינו העובדה שבמאדים יש מים וסבירות מסוימת לצורת חיים מסתורית. האם זה יהפוך דתי לחילוני, האם יהפוך הקפיטליסט לסוציאליסט והימני לשמאלני ייהפך? מה הקשר בין החלל ליומיום? האם דאעש יחדלו לכרות ראשים ולאנוס ילדות? האם מנהלת תוכן בערוץ טלוויזיה תחליט שמעכשיו ישודרו רק תוכניות מעניינות? האם חברה מסחרית תשנה את מנהגה? היהפוך נמר חברבורותיו מהידיעה שאיפשהו יש עוד נמר?

הרי מתבקש לומר שלא, לא? אז זהו, שאני טוען שההפך הוא הנכון: אם הדבר הכי בסיסי מתערער - והוא כל-כך בסיסי שאנחנו אפילו לא חושבים על זה - איך לא יתערערו כל הדברים שבנויים מעליו? זה לא יקרה ביום אחד: עובדה שזה לא קרה בימים שעברו מאז ההודעה של נאס"א, אבל זה חייב לקרות, לא יכול להיות שלא. גם אם אנחנו אנשים שמעכלים לאט, הרי בסוף נעכל גם את זה. כל הדורות שגדלו על אמת אחת (והמון שקרים) ייעלמו ודורות חדשים יגדלו על אמת אחרת (ושקרים חדשים). אמנם החיים על הכדור שלנו הם בני כך וכך מיליארד שנים, אבל הם עדיין צעירים בסך הכול. אנחנו ילדים, וככה ילדים מתבגרים: לומדים ומגלים, צעד אחר צעד. אותי, כאמור, זה מרגש לאללה.

ה. אחד מספרי המד"ב שהשפיעו עליי מאוד, חנון שכמותי, נקרא "הדרור". כתבה אותו מארי דוריה ראסל והוא מספר על היום שבו מצאה האנושות גזע זר ואינטליגנטי. הגילוי הצית ויכוחים תיאולוגיים לוהטים בכל העולם. גם בספר, הצליחה כל דת למצוא בגזע החדש הוכחה לכך שהיא צדקה כל הזמן; רמזים עתיקים נשלפו, שלל גימטריות ותעלולים פילוסופיים נעשו כדי להוכיח למאמינים שלמרות שכל מה שהאמינו בו שקרי, הרי שזה בעצם מתאים בול לכל הנבואות.

גיבור הספר הוא כומר ישועי, אמיליו שמו, שנשלח במעין מסע צלב על-ידי הכנסייה לעולם החדש כדי להמיר את דתם של החייזרים לנצרות, לשכנע אותם שאיזה יהודי שנולד לפני עשרות אלפי שנים במקום קטנטן בגלקסיה רחוקה מאות אלפי שנות אור משם, הוא בעצם אלוהיהם האמיתי. זה כמובן לא הולך בדיוק לפי התכנון של הכומר המסכן. הפרטים לא זכורים לי בדיוק, והבלגן בספרייה שלי מונע ממני לאתר את הספר, אבל אני זוכר במעומעם שהמפגש בין ההתנשאות האנושית לציוויליזציה הזרה - שגם היא מתנשאת בדרכה, כי הרי כל אחד צודק וכו' - נגמר בבכי. בכל מקרה, העניין הוא הסבירות: אם בכוכב לא רחוק מאיתנו באופן יחסי זורמים מים הרי שבכוכבים רחוקים הרבה יותר מאמינים בדברים אחרים לגמרי. זה משהו משהו.

ו. לסיום, כשחיפשתי ברשת על מאדים ראיתי שמוטי קירשנבאום ז"ל אמר בראיון לפני כשנה שאחד הדברים היחידים שהוא חולם עליהם זה לעשות סרט טבע על מאדים. הו, זה יכול היה להיות פשוט נהדר, לא? הנה דבר אחד שבטוח כבר לא יקרה. עצוב.

רובנו נוטים לזלזל במי ששינה את דעתו. אלא אם כן הוא שינה את דעתו למשהו שקרוב יותר לדעתנו