הפרקליטה

"על הספסל", ימים א'-ה' 22:30, ערוץ הוט קומדי סנטרל

הנה וריאציה על נושא מוכר: עורכת דין קרייריסטית וחדה כתער, שתעשה כמעט הכול כדי לטפס אל צמרת עולמם העשיר של התאגידים הגדולים, חוטפת התמוטטות עצבים שאין ממנה דרך חזרה, אחרי שנחלה אכזבה מקצועית, כמעט בה-בעת שהחבר לשעבר שלה מחליט להתחתן עם אחרת.

אחרי שכל הדלתות נסגרות בפניה, היא נאלצת לעבוד עבור הסנגוריה הציבורית. או-אז היא מגלה כי חוק וצדק הם מושגים גמישים מאוד שעלולים להיות תלויים באמצעיו הכספיים של הנאשם.

נשמע כמו חומר לדרמה? בהחלט - רק שכאן עשו מזה קומדיה, אפילו סבירה עד מצחיקה.

* ציון: 8

כיתה על מונית

ליגת האלופות בערוץ הספורט, ימים ג'-ד' מ-21:00

יכול להיות שהקביעה הבאה תישמע לא פטריוטית בעליל, ובוודאי שאין לי שום דבר נגד מכבי תל-אביב, הנציגה הישראלית בליגת האלופות, אבל בכל הקשור לחוויית הצפייה במפעל הספורטיבי הנוצץ הזה, הרי שלצופה הישראלי טוב ונעים יותר ללא קבוצה ישראלית.

על מה ולמה? עם רוב הפרה-גיים אין לי בעיה, אבל כשאולפן ליגת האלופות מוקרב לטובת פטפוטי-סרק (שיחה ארוכה מדי בין מודי בר-און לבין שגיא כהן ונדב יעקובי) בשולי הדשא של האצטדיון בחיפה, משהו בחוויה אובד. זה נמשך גם במחצית שבה אנו מדווחים ש"מודי בר-און עושה את דרכו במונית לאולפן". וואו, וזה מסתיים עם תקצירים שנמשכים - בגלל הראיונות מחיפה - כמעט עד 01:30 בלילה. פשוט נורא.

שלא תבינו אותי לא נכון: סיקור ליגת האלופות בערוץ הספורט היה ונשאר הסמן הימני של כל תוכניות הספורט בארץ, אבל אמש מצאתי את עצמי מייחל כבר לסיומה של ההרפתקה הפרובינציאלית הזאת כדי לקבל בחזרה את בארסה, באיירן, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד.

מיסיסיפי בוערת

אולפן הבוקר של רשת נערך למהומות בכותל, יום ד' 07:00, ערוץ 2

סליחה, אני רק שאלה: תראו, אין ספק שקשה לצפות בילד יהודי-חרדי שזועק "אבא אבא" עת מותקפים יהודים שעושים את דרכם לכותל (לא להר הבית, לכותל!), מראות שמקפיצים לנו אוטומטית את פיוז הזיכרון ההיסטורי-קולקטיבי של כולנו.

ובכל זאת, ללוות שעה שלמה בכותל עם הכותרת "ירושלים בוערת" - זה לא קצת מוגזם? האם כל הדרמה הזאת משקפת מציאות או מלבה את הלהבות?