חיים באוטופיה

אופנה חדשה פשתה במקומותינו. מעתה אמור, הריכוזיות והמונופולים הם שורש הרעה של הכלכלה הישראלית, ויחסי הון-שלטון-עיתון מאיימים הן על רווחתנו, ובעיקר על הדמוקרטיה שלנו. מחוללי האופנה הזו הם רבים ושונים. חלקם פוליטיקאים בהווה ואנשי תקשורת בעבר, חלקם נשארו אנשי תקשורת, חלקם אקדמאים וחלקם נוער-הפגנות לשעבר שמתאמנים בפוליטיקה. חלקם מעוררי הערצה בקרב המונים, חלקם פחות אטרקטיביים, רובם בוטים ורהוטים מאוד, וכולם חיים באוטופיה.

מה זה אוטופיה? נסתובב כמה מאות שנים לאחור להוגה הדעות והמיניסטר האנגלי, תומאס מור, שהתפרסם בהיסטוריה בסירובו להכיר בעליונותו של המלך הנרי השמיני מעל סמכות האפיפיור וכראש הכנסייה האנגליקנית, סירוב שהוביל להוצאתו להורג כבוגד (מור הוכר כקדוש על-ידי הכנסייה הקתולית ב-1935, 400 שנה אחרי ההוצאה להורג). ב-1516 מור פרסם ספר שנקרא "על אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה", ובקיצור "אוטופיה". אם כן, אוטופיה היא אי מבודד (היום אולי כוכב-לכת לא מיושב), שעליו הוקמה רפובליקה אידיאלית. את המילה אפשר לפרש ביוונית בשתי דרכים: "מקום טוב" או "שום מקום". הספר מתאר את החברה האידילית באופן ספק-רציני וספק-סאטירי. בעברית מודרנית אפשר אולי לתרגם את המונח "אוטופיה" ל"חיים בסרט".

יש מונופולים? - מה הבעיה לפרק אותם, ולהכריז על תחרות הוגנת בין שווים, לטובת החברה הישראלית? יש נכסי מדינה ש"נשדדים" על-ידי טייקונים? - מה הבעיה להחזיר אותם לעם? כן, אמנם יש קצת בעיה של איך בדיוק מחזירים לעם, ומה ה"עם" יכול לעשות עם הנכסים דנן, אבל בל נעסוק בזוטות. העיקרון חשוב מכול. יש ריכוזיות? - בואו נפרק אותה באמצעי רגולציה, שתיצור עוד שכבה של ביורוקרטיה צודקת. כלומר, עוד עובדי ציבור נקיי כפיים שיעסקו בחדווה לטובת הכלל. מי יודע, אולי כך יעלה סוף-סוף השכר הממוצע והחציוני בישראל. לגמרי במקרה, השכר הנמוך הזה הוא ליבת הבעיה של המשק הלאומי. יש כל מיני "שקשוקות" של העברות נכסים מהמדינה לטייקונים נוכלים? - הבה נלאים חזרה את הנכסים הללו. לא חשוב שכיסי חוסר היעילות נמצאים עדיין ברובם המכריע במגזר הציבורי - הממסד הביטחוני, חברת החשמל, הנמלים, דואר ישראל ועוד ועוד.

במילים אחרות, הניאו-ליברליזם השנוא, שהפך את ישראל ממדינת רווחה ענייה בימי שלוט ההסתדרות בכלכלה למדינת היי-טק מפותחת (יחסית), בנסיבות פוליטיות לגמרי (המהפך של 1977 והנחישות של הליכוד לפרק את מוקדי הכוח של מפא"י), צריך להיזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. נחזור להיות סקנדינביה, רק בלי הנפט הנורבגי, הריכוזיות בשבדיה, היצירתיות הדנית והחינוך הפיני. רגע, הרי גם אנחנו מעצמת אנרגיה בזכות הגז הטבעי הלאומי. הנה הגענו לליבת האוטופיה העכשווית.

משק גז במדינה כמו ישראל שהיא ארץ מוקפת אויבים ומבודדת גיאוגרפית וכלכלית בהיבט אזורי, דווקא מצדיק מונופול בפיקוח. איך יודעים? מסתכלים פשוט על כמות הקופצים המקצועיים שבאים לרחרח אם אפשר להפיק רווח מ"לוויתן", "תמר", "תנין" ועוד אחד. נכון, היו כאלו שבאו והלכו בעשור האחרון. נשארנו עם גורם אחד - שותפות של הטייקון יצחק תשובה, חברה אמריקנית בשם נובל-אנרג'י ועוד כמה. הם באו, בדקו, נכנסו למו"מ של כיפוף ידיים הדדי, וכמעט קיבלו מתווה של, איך לומר, לא משהו שערורייתי באמת. מחיר גז סביר, לא ממש זול, המדינה תיקח 60% מההכנסות, ההכנסות הלא מוכחות באמת יכולות להגיע לטריליון דולר בעשרות שנים.

לא ולא, זועקים אנשי האוטופיה. ברפובליקה המושלמת באי שלנו אסור שזה יקרה. שטייקון אחד יפקיע את נכסי הלאום? היכן התחרות? היכן העם? לסדום ולעמורה דמינו? המובן כאן הוא כפול, כמובן - לא רק הערים התנ"כיות אלא גם מפעלי ים המלח בהווה. לגודל ביש המזל המציאות לא חיכתה, ואיראן עומדת להתחיל לפתח את שדות הגז העצומים שלה. מצרים גילתה שדה גז תת-ימי אדיר. רוסיה תשתחרר פעם מהעיצומים שלה, ותוכל לחדש את כל הזרמת הגז שלה. אבל העיקרון מעל הכול. כמה חבל שהפופוליזם הזה גוזל מהמדינה את ההכנסות שיכלו לשרת באמת את הקופה הלאומית, ואפילו את העם היושב בציון.

זו כבר לא כלכלה, אלא פסיכולוגיה חברתית. מי שיקבע את הבון-טון בתקשורת וברחובות הוא שינצח בקרב הזה על יהיה טריליון או חצי טריליון או לא כלום. פסיכוזה רצינית באמת הולכת יד ביד עם אינטליגנציה גבוהה, זו שמאפיינת את המעמד הקובע. זהו המקום להסבר קל על ההבדל בין אינטליגנציה במובן של מנת-משכל, לשכל, זה שיכול להבדיל בין מציאות לאוטופיה. איך מבדילים?

בלי דוגמה קונקרטית אי אפשר. ח"כית שלי יחימוביץ', שמוגדרת בדרך-כלל "מהח"כיות שנאבקות נמרצות במוקדי הכוח בישראל", היא בחורה רהוטה, סופר-אינטליגנטית, נואמת בחסד שפשוט נעים לשמוע, מנסה לא להתלהם יותר מדי, ומשרה את הרושם שטובת האדם העובד לנגד עיניה. אותה יחימוביץ' היא גם מנהיגת העבודה לשעבר, שהציעה לפני כשנתיים את הרעיון המהפכני של תקציב משלים חד-פעמי לפתרון כל המצוקות במשק. איך לפתור? עם תמהיל של תוספות שכר, מענקים וקצבאות מוגדלים, הלאמות חלקיות, ביטחון תעסוקתי. נשמע נפלא. כמה תקציב משלים? 140 מיליארד שקל, משהו כמו שליש תקציב שנתי רגיל.

במדינה כמו יפן, פוליטיקאי בכיר היה מבצע חרקירי פיזי אחרי הצעה כזו, שפירושה המעשי הוא התייוונות (כותב שורות אלו הוא יהודי, בעיקר במובן של חמין טוב). במדינה מערבית מפותחת, גם נורדית, פוליטיקאי היה מבצע חרקירי פוליטי, או לפחות נמנע מהתבטאויות כלכליות לתקופת צינון מסוימת. אפילו בספרד למודת הסבל, העם כנראה השתכנע ששיטת הצנע ועידוד כושר התחרות מצליחה בטווח הארוך. אז למה דווקא אנחנו ראויים לפוליטיקאים כמו אלקסיס ציפראס, וללא החיבור שלו למציאות? עד כמה אפשר להטיף לאוטופיה כשהמציאות מצליפה ללא רחם? מי יעלה את הגז מן הקרקעית? עם ישראל? חברת מניות בבעלות הציבור? משק העובדים? 60% מהכנסות הגז זה לא מספיק? דיבורים דיבורים, רק הון לאומי לא רואים.

ראש-הממשלה בנימין נתניהו והשר יובל שטייניץ, זועקים האוטופיסטים. כותב שורות אלה מבקש לחדד את הביקורת הפוליטית. יזכור כל אזרח שהבעיה הלאומית היא מצע מדיני בלתי אפשרי של מפלגת השלטון, מצע כלכלי בלתי אפשרי של מפלגת האופוזיציה, והעובדה שמנהיג הכוח השלישי סיים ברצינות רק שמונה שנות לימוד.