ניתוח: האם זהו סופה של אירופה כפי שהכרנו אותה?

הארכיטקטורה של הטרור הייתה תמיד חשובה לא פחות, לפעמים יותר, מתוצאות הטרור. "איזה חיזיון!", הגיב בהתפעלות אינסטינקטיבית אמן גרמני ידוע למראה קריסתם של המגדלים התאומים. הוא כמובן זכה לגינוי כללי, מוצדק בהחלט. מוסרית, אי אפשר להבחין בין הארכיטקטורה של רצח המונים ובין הרצח. אבל אילו היה אפשר, לא היה מנוס מלהודות שהאקט של 11 בספטמבר 2001 היה מושלם.

מושלם הרבה פחות היה הטרור הג'יהאדיסטי בפריז בסוף השבוע שעבר. האורות במגדל אייפל כבו, אבל רק באופן רצוני. שער הניצחון עדיין עומד על מכונו. אבל מותר להניח שהשבוע נפתח פרק חדש בתולדות אירופה, ממש כפי ש-11 בספטמבר פתח פרק כזה בתולדות אמריקה.

אז, בבת אחת נרשמו כל-כך הרבה דברים, ששינו את מהלך ההיסטוריה. בבוקר הנמהר ההוא קולף ציפוי הביטחון העצמי של אמריקה. עד 2001 היא לחמה שתי מלחמות עולם ושתי מלחמות אזוריות עצומות ממדים (וייטנאם וקוריאה); היא השתתפה באמצעות שליח במלחמות של אנשים אחרים באפריקה, באסיה, באמריקה הלטינית, בים הקריבי. מפציציה גילחו ערי בירה היסטוריות ושרפו בניינים על יושביהם. ספינות המלחמה שלה שוטטו באין מפריע בימים רחוקים. אבל אדמתה שלה לא נפגעה. היא יצאה מגדרה כאשר היפנים הפציצו נמל צבאי במאחז קולוניאלי רחוק שלה, פרל הרבור, שהיא עצמה גנבה מילידי הוואי 50 שנה קודם. הו, איזה מחיר היפנים שילמו על העזתם.

ואו-אז, קומץ של צעירים חמושים בחותכי תיבות הביאו את מאה השנה של מלחמות אמריקה (אם נתחיל את החישוב בפיליפינים ובקובה של 1899) אל לב-לבה. הם בחרו את המטרה המוצלחת ביותר שטובי התרחישאים בהוליווד היו מסוגלים לבדות מלבם. הם הפכו מטוסי בואינג ענקיים לטילים מונחים, ומוססו בתוך שניות את הסמלים המפורסמים ביותר של עולם הפיננסים האמריקאי. ביום אחד מחקנו טריליון דולר מכלכלת ארצות הברית, התרברב אחר כך אוסמא בן לאדן.

מפגן שרירים ומלחמה משיחית

היש איזשהו ספק שההיסטוריה של זמננו התחילה בספטמבר 2001? כמעט כל מה שקרה באמריקה מאז קשור ביום ההוא, במישרים או בעקיפים. וכל-כך הרבה ממה שקרה בעולם, כמובן, קשור ביום ההוא. אמריקה הגיעה אל ספטמבר 2001 כשכתר של "מעצמת העל היחידה" מונח על ראשה. היא אמנם התחילה לגלוש אל מיתון עוד לפני היום ההוא, אבל היא השלימה את תקופת הצמיחה הארוכה והמסחררת ביותר בתולדותיה. לא היו לה מתחרים, והיא עמדה במקום שבו עמדו הקיסרויות המצליחות ביותר מאז ומעולם: מפגן מרומז של שרירים היה מספיק לה כדי להרתיע וכדי להשיג את רצונה.

ספטמבר 2001 שם קץ לרמזים. אמריקה התגייסה למלחמה. היא שלחה צבא אל מעבר לים, וחשבה שניצחון קונבנציונלי אחד בשדה הקרב יספיק לה. זו הייתה אפגניסטן. אבל אמריקה לא הסתפקה בביעור הקן, שממנו באו מהרסי המגדלים התאומים. היא יצאה למלחמה משיחית בארם-נהריים, לא סתם כדי להפיל רודן מרושע, אלא כדי ללמד את העולם המוסלמי כולו לקח. אחד החוזים-ההוזים של מלחמת עיראק השנייה, פול וולפוביץ, אישר בגלוי וללא התנצלות שעיראק הייתה מטאפורה; שהיא נועדה להתחיל "רפורמה של האסלאם", לא פחות ואולי יותר.

עיראק הייתה קודם כול אסון אנושי כבד לעיראקים, ולימים לסורים ולכורדים ולמיעוטים הנוצריים הקטנים. אבל עיראק הייתה אסון פוליטי ואסטרטגי לאמריקה ולבעלות בריתה. היא התחילה את תהליך הדחתה של אמריקה מן ההגמוניה, שהנסיבות הנחילו לה 15 שנה קודם, בשקוע ברית המועצות.

היא העניקה לאיראנים את מבוקשם זה 1,500 שנה: גשר יבשתי מן הים הכספי לים התיכון. היא דחקה את בעלות בריתה הסוניות של ארצות הברית לעמדת התגוננות, שלא הצליחו להיחלץ ממנה עד עצם היום הזה. היא זעזעה מעיקרה את היציבות במזרח התיכון. היא פערה פער של אמון בין ארצות הברית ובין בעלות בריתה באירופה. והיא הניבה צמצום היסטורי של חרויות הפרט בארצות הברית עצמה. היינו זקוקים לטרוריסט דיגיטלי מן המעלה הראשונה, הבוגד אדוארד סנודן, כדי לעמוד על המידה שבה ממשלת ארצות הברית קשרה קשר נגד זכויות היחיד ופרטיותו.

לאמריקה המותקפת הייתה כמובן הזכות להתגונן, במלוא התוקף של כוחה. היא הייתה חייבת להתגונן. אבל שום דבר לא חייב אותה לאבד את קור רוחה ואת שכלה הישר. היא בזבזה משאבים עצומים, בלתי נתפסים, כדי לחזור וללוש את העולם בצלמה. אבל היא הצליחה בייחוד לעודד את התהליכים שהיא ניסתה לחסל באיבם. היא-היא העניקה לאוסמא את מבוקשו: מלחמתה בטרור נעשתה מנוע כביר של גיוס ג'יהאדיסטים. הקריקטורה הגסה והנואלת של דאעש בקעה מרחמה של המלחמה בטרור.

עשרה מטוסים, עשרים פצצות

איך מגיבים על תוקפנות רצחנית נגד ביטחון המולדת מבלי להימצא מזיקים לביטחון הזה לאורך ימים ושנים? זו השאלה המרחפת השבוע על אירופה. אין לה ברירה אלא ללמוד מאמריקה, או אולי אין לה ברירה אלא לא ללמוד מאמריקה.

צרפת שותתת הדם הכריזה השבוע מלחמה על הטרור בטונים שהזכירו להפליא את ג'ורג' בוש הבן לפני 14 שנה. כמובן, צרפת אינה אמריקה. היא הציבה אוסף סימני קריאה בסוף הודעת הקרב שלה על הפצצת א-רקה, "עיר הבירה" של הח'ליפות האסלאמית במדבר הסורי. עשרה מטוסים צרפתיים תקפו "בו-זמנית", והטילו עשרים פצצות. אכן, הפגנת כוח מעוררת פחד.

מעבר לאוקיאנוס, ברק אובמה, שנה אחת לפני הבחירות שיסיימו את נשיאותו, הודיע כי כף רגלו של חייל אמריקאי לא תדרוך במדבר הסורי. הוא נזף בעיתונאים, שהקשו לו מדוע אמריקה אינה מוכנה לבוא לעזרת בעלת בריתה המותקפת. אם חיילים אמריקאים יישלחו להילחם, אמר מפקדם העליון, הם ייפצעו וייהרגו.

גם מי שאינם שונאים את "חוסיין" אובמה (למשל בעל השורות האלה) צריכים להודות שקריאת השתאות נפלטה מגרונותיהם. אכן, חיילים נפצעים ונהרגים במלחמות. השאלה היא מדוע הם יוצאים למלחמה, העלולה לקפד את פתיל חייהם. האם זו מלחמה צודקת ומחויבת המציאות. המפקד העליון אמר פעם על מלחמת עיראק הממשמשת ובאה, שהיא "מלחמה אידיוטית" (בסתיו 2002, בהיותו חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי). אבל הוא גם אמר שאין להתנגד לכל מלחמה באשר היא. השבוע הוא התנגד לכל מלחמה באשר היא, בהפגנת חוסר אונים. אולי בהפגנת פחדנות. זה מה שהגנרלים מייעצים לו, הוא אמר.

פרנסואה הולנד (זאת אומרת אולאנד, בצרפתית מנוקדת) אינו מסוגל לשלוח צבא אל המדבר הסורי. צרפת החליטה לפני חצי מאה, שאין לה צורך בצבאות בני-שיגור. די לה ב"כוח הרתעה" גרעיני. היא יכלה לשלוח גדוד פה, גדוד שם, לאיזו מושבה אפריקאית לשעבר, כדי להדיח רודן מטורף, או להחזיר על כנה ממשלה נבחרת. אבל לצרפת אין היכולת להביס את דאעש. קודם-קודמו של הולנד, ז'אק שיראק, הזהיר לפני עשר שנים ויותר, שצרפת תשתמש בנשק גרעיני אם טרוריסטים יתקפו אותה. נו, באמת.

נכונותו של המערב לצאת למלחמה כללית נגד דאעש קרובה להיות מבוטלת. אובמה הואיל להסביר השבוע, שלא חשוב לחסל את דאעש בשטח; חשוב לחסל את הסיבות ואת הנסיבות, המעוררות את דאעש. צריך לחשוב את הדברים האלה לחוכמה צרופה, או אולי לאווילות יוצאת דופן. דאעש בשטח אינה עניין שולי. דאעש בשטח קודחת נפט, ומוכרת אותו; דאעש בשטח רוצחת ילדים; דאעש בשטח משתקת ארצות, ומייצאת ג'יהאדיזם.

על מה בדיוק חשב השבוע נשיא ארצות הברית, קשה לדעת. אולי הוא זכר את הוויכוח המפורסם של שנות ה-60 באמריקה על האופן הראוי של טיפול בפשיעה. ליברלים אמרו שצריך לטפל בה טיפול שורש, באמצעות חיסול של חממת גידולה: העוני העירוני. השמרנים אמרו שבפשע צריך לטפל כשלעצמו.

הליברלים צדקו בוויכוח האקדמי, השמרנים ניצחו בוויכוח הפוליטי. נשיא ארצות הברית דיבר השבוע על דאעש כפי שקודמיו דיברו על הגטאות השחורים של ערי אמריקה. אולי הוא אפילו חשב, כמו שרת החוץ של שוודיה, שיש דמיון; שהפושעים הם לאמיתו של דבר קורבנות של דיכוי ושל ניצול; שהפשע הוא התפרצות טבעית של מפח נפש; שלחברה הבורגנית אין הזכות הטבעית להתגונן.

"רוב המוסלמים הם"

מוגבלת מעיקרה היא יכולתה של אירופה לצאת להתקפה עצמאית מעבר לים. הדיבורים על כוח צבאי פאן-אירופי נשמעים זה עשרים שנה ויותר, לפחות מאז מלחמות יוגוסלביה של תחילת שנות ה-90. אבל האירופים חסרו את הרצון הקולקטיבי. הלוך הרוח שלהם היה קרוב מדי אל זה של מפלגה דנית מפורסמת בשעתה, שקראה לביטול כל המסים, ועשתה חיל בבחירות בשנות ה-70. מייסדה, מוגנס גליסטרופ, הציע לבטל את הצבא הדני, ולהסתפק בקביעת שלט בגבול, בלשון הרוסית, "אנחנו נכנעים".

האירופים סירבו להשקיע בביטחונם הקיבוצי. רק גרמניה הייתה יכולה להנהיג מהלך כזה, ואין צורך להיות אירופי כדי להבין מדוע מנהיגות צבאית גרמנית מעוררת אסוציאציות מפחידות. בהיעדר יכולת צבאית, לאירופה יש בייחוד אופציות פנימיות: היא יכולה לנעול את גבולותיה, ולכונן משהו הקרוב להיות ממשל צבאי, לפחות באזורים מועדים לפורענות. כדי להגיע אל מקום כזה, אירופה צריכה להסכים להיות הרבה פחות ליברלית, הרבה פחות חרדה לשלומה החוקתי, הרבה יותר נכונה לקיצורי דרך.

"רוב המוסלמים הם אזרחים שומרי חוק", הוא טרואיזם. כמובן, "רוב המוסלמים הם", אפילו בגטאות המוסלמיים של בלגיה. אבל תחת הכסות של רוב המוסלמים מסתתרים רוצחי המונים. אין עניין צודק פחות מעונש קיבוצי, אבל אין עניין צודק יותר מהגנת זכותם של אזרחים לחיים ולביטחון.

היש נוסחה ליישוב הסתירה הזו? האם מספיק להתרגש ממחוות הנאמנות של אימאמים מוסלמיים, שעמדו בכיכר הרפובליקה בפריז ושרו את המארסילייז? או שיש לתבוע מן האימאמים האלה להסביר לצאן מרעיתם מדוע בשנים הבאות הם, הצאן, יצטרכו לקבל באהבה משטר של הרבה פחות חירות?

חידוש הגבולות הלאומיים?

באמריקה השתררה הבנה כמעט כללית לאחר 11 בספטמבר 2001, שמערכת הביטחון זקוקה לכלים דרקוניים, כדי לסכל עוד מזימות נגד שלום הציבור. אבל כלליות ההבנה לא האריכה ימים. לאחר שסנודן מכר את סודות ארצו, ונמלט אל חיקה של רוסיה, הקונגרס צמצם את דרקוניותם של הכלים. השבוע נשמעו האשמות, שהצמצום הוא שמנע גילוי מוקדם של הקשר נגד פריז.

אין קושי לשער, שבשוך ההלם של ההתקפה נגד פריז, תתחיל גם באירופה התנגדות לחיזוקם של שירותי הביטחון; ותתחיל התנגדות מובנת ונערצת כשלעצמה לאפליה נגד מוסלמים. מדינות אירופה יידרשו להילחם בטרור בהגינות ובהתחשבות. ההיגיון יהיה יצוק בברזל: הדמוקרטיות המערביות אינן צריכות לוותר על חירויותיהן במלחמה נגד הג'יהאדיזם, מפני שאם יוותרו, איזה טעם יש בהן.

השבוע שמענו שפרצת הטרור הקטלנית בבלגיה, שדרכה עבר הג'יהאדיזם, היא תוצאה "טבעית" של המבנה הפדרלי הבלגי. הואיל ובבלגיה דוברי הצרפתית אינם מדברים עם דוברי ההולנדית וחוזר חלילה, מה לנו טבעי יותר מאשר חוסר התיאום בין הוואלונים ובין הפלמים? זו כמובן איוולת. גם במדינות פדרליות יש תיאום הדוק בתחומים מסוימים. אבל מה המסקנה של טענה כזאת? המסקנה היא פחות פדרליזם. המסקנה היא שינוי פוליטי, שיהיה כרוך בנסיגה מרעיונות של האצלת סמכויות ושל הגדרה עצמית.

היה קשה, או אולי לא כל-כך קשה, להאמין למשמע דבריו של הנשיא הולנד השבוע. הסוציאליסט והליברל רב השנים דיבר בכעס על חוסר יכולתה של אירופה להגן על גבולותיה. אם אירופה המאוחדת אינה יכולה להגן, אמר הולנד, לא תהיה ברירה אלא לחדש את "הגבולות הלאומיים".

איזו הצהרה. אין לה משמעות אחרת זולת נסיגה מרעיונות של אחדות אירופה. יש לדיבורים כאלה פוטנציאל קליטה ניכר בצרפת, הרחוקה כדי שנה וחצי מן הבחירות הבאות לנשיאות. זה מה שיציע הימין, בחריפות גדולה אפילו יותר. זה מה שמציע האגף האנטי-אירופי בבריטניה, המתכונן למשאל עם על המשך החברות באירופה ב-2017. זה מה שאומרים הרבה מאוד גרמנים ופולנים וצ'כים.

בפריז השבוע, הטרור הג'יהאדיסטי לא נחל שום הישג ארכיטקטוני. הוא לא הפיל את מגדל אייפל. אבל אפשר שהוא התחיל את הפאזה הבאה בהתפוררות אירופה ובהחלשת המערב.