אשליית הסימטריה

א. לאחרונה, אני חושב הרבה על סימטריה. על סדר, או לפחות על תחושה של סדר בעולם. תחושה שאבדה ואובדת ככל שהכאוס מתגבר. סימטריה, לפי ויקיפדיה, היא "תחושה עמומה של הרמוניה" - הגדרה מדויקת למדי בעיניי ואין ספק שהתחושה, כמו ההרמוניה, הולכת ומתעמעמת כל הזמן, וכמעט בכל תחום.

יש משהו ילדותי ונאיבי - לעיתים מקסים, לעיתים דבילי - בשאיפה לסימטריה ולסדר. הוא עשה לך ככה, אתה תעשה לו אותו דבר. עין תחת עין, טובה תחת טובה, שן תחת שן, יד רוחצת יד וכל זה. או כמו שהגדיר את זה יפה החכם מכל אדם (קביעה שעליה אני תמיד שמח להתווכח): "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה; ואין כל חדש תחת השמש" (קוהלת א, ט). אז כמו שאומרים אצלנו: זהו, שלא.

כי מה שהיה, חברות וחברים, הוא לא מה שיהיה. בואו נדבר על פנסיה, שלאחרונה עוברת עוד רפורמה - ורפורמה היא, בהגדרה, א-סימטרית: הרעיון של הפנסיה, יש בו משהו מאוד סימטרי. הצעירים עובדים, מפרישים לפנסיה וכשהם מפסיקים להיות צעירים והופכים לפנסיונרים בעצמם, הם נהנים מההפרשות שלהם (כשחושבים על זה, הפרשות זו מילה די מגעילה בהקשר הזה).

יפה וסולידרי, אבל מה - לא ממש עובד יותר. מגמות דמוגרפיות חזקות יותר מרעיונות. אנשים חיים יותר, ומה שהם חוסכים לא תמיד מספיק. גם שינויים כלכליים (כמו ריביות נמוכות) לפעמים חזקים יותר מחלק מהרעיונות. בנוסף לכל זה, יש גם תמורות בהשתתפות בכוח העבודה, כמו ירידה בילודה, התחלת חיסכון מאוחרת ואוכלוסיות שלא משתתפות במשחק החיסכון, אבל רוצות חלק בעוגת הפנסיה. כל המציאות הזאת, בקיצור, מפריעה לסימטריה.

את ההפרעות האלה בסימטריה ניסו לפתור בעזרת עוד סימטריה: לפרנס את הפנסיונרים של היום מההפרשות של העובדים, מתוך שאיפה שהפנסיונרים של המחר ייהנו בתורם מההפרשות של עובדי המחרתיים. גם זה לא עובד, בגלל הריביות. כשעולם הפנסיה מתבסס על חישובי ריבית של ארבעה אחוזים בעוד הריבית בעולם נמוכה בהרבה, נוצר גירעון. הלכה הסימטריה.

התוצאה: כחלק מהרפורמה החדשה (שיש בה גם חלקים טובים) של הממונה על שוק ההון והרגולטורית של הפנסיה, דורית סלינגר, תשונה שיטת החישוב ואותו גירעון ארור יושת על הפנסיונרים. התוצאה: קיצוץ גדול בפנסיה של כולנו, שיכול להגיע לאורך זמן (אנחנו חיים יותר, זוכרים?) גם לאלפי שקלים בחודש. ככל שאתה יותר זקן, וצריך יותר, תקבל פחות. אני משתמש פה בגוף שני רק כי שימוש בגוף ראשון ידכא אותי ממש.

אז מה שהיה, עם כל הכבוד, הוא לא מה שיהיה ובהחלט יש חדש תחת השמש - והוא לא תמיד טוב. אין סימטריה בין שנות עבודתך ושנות זקנתך, אין סימטריה בין מה ששמת בצד לבין מה שתקבל. אין סימטריה בין הוריך לבינך ולא תהיה כזו בינך ובין ילדיך, לפחות בכל מה שקשור בשוק העבודה.

כי אל מול היופי של הסימטריה ניצב יופי אחר, יפה לא פחות. זה של האנטרופיה: מידת אי-הסדר במערכת, ואי-הסדר רק הולך וגדל. או לכל הפחות, לא יכול לקטון. כמו שזה נראה, האנטרופיה מכה את הסימטריה שוק על ירך.

ב. עוד על סימטריה ואנטרופיה. יום שישי האחרון, שישי ה-13, היה יום נוראי, כמובן. בתחילת היום נרצחו יעקב ונתנאל ליטמן, תושבי קריית ארבע, שהיו בדרכם לשבת כלה ונורו למוות בידי מחבל. מאוחר יותר באותו היום התרחשה סדרת הפיגועים בפריז שגבו את חייהם של כמאה ושלושים בני אדם.

היו שהזדרזו למצוא את הסימטריה (והיעדרה) בין האירועים בשלל רבדים. הטרור אותו טרור, אמרו מי שאמרו (והרי הטרור בעצמו, לא משנה איפה, הוא התגלמות נוראית של אנטרופיה. כולו הסלמה, אף פעם לא סימטריה). ואף על פי שאני יכול להזדהות עם הסנטימנט, משהו בסימטריה הזו נראה לי עקום ולא נכון. הפלסטינים הם בכלל לא כמו דאעש. לא שאני מצדיק טרור, חלילה, אבל הפער בין הדרישות, המטרות, המוטיבציה, השיטות והתוצאות פשוט אדיר מכדי להשוות, גם אם אפשר למצוא נקודות דמיון. תמיד אפשר.

אם יורשה לי, אתעכב טיפה על עניין שגם אני נפלתי בו: ה"מצדיק" מול ה"מגנה", ה"מגבה" מול "המתנער" - האין זה גלגול מטורלל למדי של השאיפה לסימטריה? לא כל מי שלא מגנה מיד הוא מצדיק. אם אתה לא מזדרז להתנער מדבר כלשהו, זה לא אומר אוטומטית שאתה מצדיק אותו. כולנו נזעקים לגנות או לגבות, ולדרוש את אותו הדבר מאחרים, כאילו זה משנה משהו. מצד שני, הצורך להשוות הוא חזק מאוד. כשאתה משווה בין דברים, זה לא תמיד כי הם שווים. הרי ממה נפשך? אם הם היו לגמרי שווים לא היה בכלל צורך להשוות. זה בסדר להשוות בין דברים לא שווים, וזה בסדר שכל אחד יבוא מהזווית שלו, זה מחפש את המשותף וזה את המפריד.

היה עוד ניסיון לסימטריה - והוא כבר ממש משונה בעיניי: היו הרבה אנשים שאמרו דברים כמו, 'עכשיו הצרפתים יבינו אותנו! עכשיו, כשהם עוברים מה שעובר עלינו, הם ייראו את האור ויבינו שצדקנו. זה כבר ממש שייך למחוזות הביזאר. קודם כול, העובדה הברורה מאליה שזה סתם מרושע וסר טעם לבוא לאדם (או לאומה) בשעת צערו ולדרוש הבנה - זה זמן להבין, לא לדרוש הבנה. שנית, 'צדקנו' במה בדיוק? בשליטה על עם אחר? באפליה ממוסדת נגד ערבים? בקשר ההדוק מדי בין דת ומדינה? במה הם אמורים "להבין" שצדקנו?

ויותר חשוב, ההבנה והסימטריה שאנחנו דורשים הן חד צדדיות לחלוטין. בואו נניח, רק נניח, שאחרי המלחמה הבלתי מתפשרת שלהם בטרור, יחליטו הצרפתים לחזק את המיעוט המוסלמי במדינה, להכיל אותו, ואולי אפילו (רק לשם הניסוי) להכניס אלמנטים מוסלמים לסמלי המדינה. האם אז "נבין" אנחנו אותם? שום סיכוי שבעולם. הזה - או בכל אחד מהמקבילים לו.

ג. דבר אחרון על חוסר סימטריה. בשולי האירוע בעתניאל ניצת לרגע עניין, שקצת דעך, בסהר האדום. דווח כי אחרי הפיגוע עבר באזור אמבולנס של הסהר האדום ולא עצר לטפל בפצועים. בתחילה התעצבנתי: איך אפשר לא לטפל בפצועים?! איפה צלם האנוש?! הרי אנחנו (כך אמרתי) בחיים לא היינו עושים דבר כזה. חיפשתי את הסימטריה, לא יכולתי שלא.

ואז נכנסתי יותר לעומק העניין, קראתי את דברי הסהר האדום, ואני מוכרח לומר שאני מאמין להם. לדבריהם, הם הגיעו, עצרו, הגישו עזרה ועזבו לאחר שהגיעו לשטח כוחות רפואה צבאיים שגרמו להם, לטענתם, "להרגיש לא בטוחים". נכנסתי עוד קצת לעומק העניין, רציתי לדעת מה זה אומר להרגיש לא בטוחים. אז הפלסטינים טוענים שצוותי הסהר האדום "זוכים" להשפלות ולאלימות ישראלית באופן קבוע, הן על-ידי הצבא, הן על-ידי המתיישבים. מתוארים שם מקרי ירי, שימוש בגז ומניעת טיפול חוזרים ונשנים, ועוד. יש המון עדויות לכך. ויש, אגב, גם עדויות לטיפול שלהם בחיילי צה"ל.

חיפשתי סימטריה על מנת להצדיק את הצד שלי, הישראלי - הוא תמיד יהיה הצד שלי - ומצאתי חוסר סימטריה משווע שמציג, שוב, את יחסי הכוחות בשטח. פתאום עזיבת הסהר האדום נראית אחרת. אולי גם אתם הייתם נוהגים כך. אולי גם אני.

נתניהו חוזר ואומר, כך גם שריו, ש"אנחנו מצפים מידידינו ברחבי העולם שלא יעשו סימטריה בין אזרחי ישראל המותקפים לטרוריסטים התוקפים אותם". צודק. אין סימטריה בין דוקר ונדקר. אבל מצד שני, ישראל עושה הכול כדי ליצור אשליית סימטריה בינינו לבין הפלסטיני - במשא ומתן, בדרישות, בהכרה ועוד - סימטריה שבינה ובין המציאות אין דבר וחצי דבר. כמו שאין סימטריה בין דוקר ונדקר, אין סימטריה בין שולט ונשלט. את זה הצרפתים ושאר העולם דווקא מבינים. אנחנו פחות.