כדורגלנים גדולים הופכים לאנשים קטנים?

כשעוצמים עיניים וחושבים על פרנץ בקנבאואר, עולה לראש תמונה של כדורגלן נאה ומתולתל, זקוף ראש וקומה, אלגנטי עד לכדי תחושה שניסיון לתקל אותו תהיה פעולה חצופה. או שעולה לראש התמונה המועדפת על העם הגרמני מתוך אלבום הזיכרונות הקולקטיבי של פוסט המלחמה: הליברו המיתולוגי מניף את גביע העולם 1974 במינכן, העיר בה נולד.

אבל כיום "הקייזר" חשוד בקידום תשלומי שוחד שהבטיחו לגרמניה את זכות אירוח המונדיאל ב-2006. במקביל, פיפ"א פתחה נגדו בחקירה בטענה להתנהלות בלתי-הולמת. בקנבאואר מכחיש את החשדות נגדו. ובינתיים, גם שניים אחרים מהגדולים ביותר של זמנו - החלו לפרפר: מישל פלאטיני, קפטן נבחרת צרפת בשנות ה-80 ובעל הבעיטות החופשיות המושלמות בדיוקן, מושעה כרגע מכל פעילות בכדורגל לאחר שלא הצליח להסביר כראוי תשלום בסך 2 מיליון פרנקים שווייצרים (כ-2 מיליון דולר) שקיבל מפיפ"א; יוהן קרויף, מעשן השרשרת לשעבר שהמציא את הכדורגל ההולנדי - נכשל לאחרונה בהובלת מהפכה באייאקס אמסטרדם, לפני שבחודש שעבר הגיעו החדשות הנוראיות על אבחונו כחולה בסרטן הריאות; בשבוע שעבר הודיע רשמית כי הוא מפסיק לעבוד כיועץ של אייאקס, כיוון שהחזון שלו לא ממומש ולא מקשיבים לעצות שלו.

שלושתם היו הרבה יותר מסתם כדורגלנים גדולים: הם היו אנשים מרתקים. לאחר הפרישה ממשחק, כל אחד בנה לעצמו קריירה שנייה משגשגת. כעת, כאשר הכל מתחיל להתקלקל להם, הפיתוי לזרוק עליהם את האשמה בסיטואציה שנוצרה הוא די גדול. אבל מוטב שנאשים דווקא את עצמנו: אומות שלמו דחפו את פלאטיני, בקנבאואר וקרויף לכהן בתפקידים איתם הם לא יכלו להתמודד.

הטריו הזה הרגיש "בבית" באופן הכי מזוקק רק כאשר היה על המגרש. כמו שפלאטיני אמר לכותבת הצרפתייה מרגרט דורה ב-1987: "כשחושבים על זה לעומק - הכדורגל מאפשר לי לברוח מחיים של אומללות". אבל גם הכדורגל הפך לעיתים קרובות לדבר מאמלל מבחינת שלושת הגדולים האלו. "אתה יודע משהו? שמחה של שחקן כדורגל היא משהו שחולף במהירות", אמר לי פלאטיני ב-2008. "כשלאנס ארמסטרונג זכה בטור דה פראנס בפעם השלישית, האם הוא הרגיש שזה אותו דבר בדיוק כמו בפעם הראשונה? ברגעים כאלו זה יותר סיפוק של פפפף..." (פלאטיני הוציא אוויר והדגים תחושת הקלה).

כי ככה זה עם אנשים תחרותיים בצורה קיצונית: הם לא מוצאים סיפוק בניצחון, כי הם מיד מתחילים לפחד מהאפשרות להפסיד בפעם הבאה. אם חברי השלישייה הזאת היו אנשים מהסוג שנוטה ליהנות ממנעמי התהילה - הם לא היו מצליחים להישאר בטופ במשך 15 שנים רצופות. כנראה שהם היו נעלמים אחרי עונה או שתיים, כמו רונאלדיניו הברזילאי.

שחקנים שפורשים ממשחק מוצאים את עצמם פתאום בעולם הגדול, אליו הם לא מוכנים. "החיים שלנו ככדורגלנים, מה הם בעצם?", שאל פלאטיני את דורה. "אימונים, מנוחה, משחקים; אימונים, מנוחה, משחקים. וחוץ מזה - שום דבר". ואחרי שהרוטינה הזאת נשברת - מגיח חור שחור במלוא עוצמתו.

כשספורטאים לשעבר מסתכלים עלינו, האנשים "הרגילים" שמנהלים חיים עם באזז נמוך - הם נכנסים לדיכאון. נקודות השיא של קריירות "רגילות" רבות הן כשאתה מקבל הודעה מהבוס על קידום, או כשיוצאים עם אנשי החברה לחופשה משרדית במלון ליד חוף הים. אצל כדורגלנים, לעומת זאת - אפילו ההפסדים מציעים אינטנסיביות שאין שנייה לה. פלאטיני, בהתייחסו למפלה הבלתי נשכחת של צרפת למערב גרמניה בחצי גמר מונדיאל 1982, אמר לי: "זה היה אושר כביר לחוות את הרגשות האלו ביחד עם החברים שלי. במשך 90 דקות אתה חי בשביל משהו - והנה, עד היום אנשים עדיין מדברים על זה".

שלושת הכדורגלנים האלו הצליחו לבנות קריירות המשך מצליחות. קרויף הפך משחקן גדול עם רעיונות מקוריים, למאמן גדול עם רעיונות מקוריים. הוא היה בו בזמן גם אדיסון, וגם הנורה החשמלית. בקנבאואר לא היה אמנם מאמן עם רעיונות מקוריים, אבל נבחרת מערב גרמניה שהדריך ב-1990 זכתה במונדיאל. יתר על כן, היו לו - בניגוד לקרויף - כישורים דיפלומטיים מובלטים: כשהוא מצא את הזמן לקפוץ לברלין אל ביתו של אוהדו השרוף, גרהרד שרדר - הקנצלר היה נוהג לפתוח בקבוק יין אדום. בקנבאואר ופלאטיני עמדו בראש הוועדות המארגנות של המונדיאלים שנערכו במדינותיהם. פלאטיני הוא כיום נשיא אופ"א.

כל אחד מחברי השלישייה הזאת הפך - איש-איש במדינתו - לעוגן חשוב בחיים הציבוריים. במשך עשורים הם היו הפרצוף המוכר שמחייך על מסך הטלוויזיה, אלו שנסכו ביטחון בעם והבטיחו להמשיך לממש את תחושות הלאומיות שהחלו לדעוך לאחר המלחמה, משהו שהגרמנים במיוחד השתוקקו לו.

אך כוחות הקסמים שניתנו להם כילדים נלקחו מהם בחלוף הזמן. בסוף שנות ה-90 הפסיק קרויף לחשוב על רעיונות כדורגל מקוריים באופן אינטנסיבי. פלאטיני ובקנבאואר השתלטו על עמדות אקזקיוטיביות שהיו בבירור גדולות על מידותיהם. הנה פלאטיני מסביר לעיתון "לה מונד" את עניין התשלום המדובר שקיבל מנשיא פיפ"א, ספ בלאטר: "'כמה אתה רוצה'? בלאטר שאל. 'מיליון', עניתי. 'מיליון מה'?, הוא שאל. 'מיליון של מה שאתה רוצה - רובלים, פאונדים, דולרים', עניתי. 'אוקיי, מיליון פרנקים שווייצרים לשנה', הוא קבע".

כשפלאטיני מתחיל להסביר למה בלאטר שילם לו רק תשע שנים מאוחר יותר - כל שנותר לנו הוא להתכווץ במבוכה. אבל האמת היא שבכלל לא היינו צריכים להאדיר את פלאטיני. לא היינו צריכים לתת לו להיכנס לתוך הסיטואציה הזאת. התרבות שלנו פשוט לא מצאה את הדרך לאצור את הגאונות שלו, שהפכה לפגת תוקף בשלב מסוים - כמו כל גאונות. הנה דוגמה לבעיה הזאת מתחום אחר: כשפול מקארטני עדיין היה חבר בביטלס - תמיד ביקרו אותו. אחרי שהביטלס התפרקו, וכשהגאונות שלו החלה להיעלם - הוא מיד הפך למושא לעג ציבורי. מעט מאוד אנשים יכלו להגיד בקול רם ותקיף: "האיש הזה העשיר את חיינו. תנו לו לכתוב שירים גרועים בשקט". את פלאטיני, קרויף ובקנבאואר היינו צריכים להנציח בזכות מה שהם היו - כדורגלנים גדולים. אבל אנחנו העדפנו לדחוף אותם הרבה מעבר לתכולה שלהם.

למרבה המזל, הסיטואציה הזאת לא תחזור על עצמה עם הגאונים המודרניים של הכדורגל, שגאונותם בקרוב תיעלם. אף אחד לא משלה את עצמו שליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו הם אנשים דגולים. מדובר על עידן אחר: השחקנים האלו, עוד מלפני תחילת גיל ההתבגרות שלהם, כבר נמצאים בתוך חיים של כדורגלנים מקצועניים לכל דבר. זה לא משאיר להם מקום לפתח כישורים נוספים, ולכן הם דמויות הרבה יותר צרות אופקים מאשר הדור של בקנבאואר.

לאחרונה ישבתי ביציע בפריז וראיתי את רונאלדו מחמיץ ברשלנות מול פ.ס.ז' בליגת האלופות - ועלתה בי מחשבה: בקרוב הוא יפסיק להיות שחקן גדול. ואז מה יישאר ממנו: סתם נרקיסיסט בעל מזג רע. רונאלדו לעולם לא יצטרך לארגן מונדיאל במדינה שלו, ולכן תימנע ממנו ההלקאה שלא מגיעה לו.