פס"ד היסטורי: סיוע בשכר דירה לא שולל קבלת הבטחת הכנסה

בית הדין לעבודה ממשיך להרחיב את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי. אחרי שביה"ד הארצי ובית המשפט העליון קבעו כי החזקת מכונית אינה עילה לשלילת גמלת הבטחת הכנסה ממבוטח, פסק היום (א') ביה"ד הארצי כי גם תמיכה כספית בשכר דירה מצד המשפחה או הקהילה לא צריכה לשלול או להפחית מאדם את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.

בית הדין הארצי, בדעת רוב, מפי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ובהסכמת סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטים רונית רוזנפלד ואילן איטח, ונציגי הציבור מר שלום חבשוש ויודפת הראל-בוכריס, קבע כי אין לקחת בחשבון כ"הכנסה" או כ"נכס" סיוע בתשלום שכר דירה שניתן על ידי צד שלישי למבקש הגמלה. כן נקבע כי חוזרי המוסד - ככל שהם סותרים את האמור לעיל - בטלים.

בדעת מיעוט היה נשיא ביה"ד הארצי, יגאל פליטמן, שסבר כי כל עוד לא נקבע במפורש בחוק שתמיכה משפחתית או קהילתית לצורך סיוע בתשלום שכר דירה אינה נכללת בגדר "הכנסה", אזי דינה ככל הכנסה אחרת. עמדו של פליטמן, כאמור, נדחתה על ידי דעת הרוב.

המשמעות של פסה"ד היא שהביטוח הלאומי אינו יכול לשלול או להפחית גמלת הבטחת הכנסה למי שמקבל תמיכה בתשלום שכר דירה באם זו מהמשפחה או מהקהילה.

עד היום פעל המוסד לביטוח לאומי לפי נהלים שקבעו כי כאשר מבקש גמלה מקבל באופן קבוע תמיכה משפחתית או קהילתית לכיסוי הוצאותיו, זו תחשב כ"הכנסה" ובהתאם חושבה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה. נהלים אלה של המוסד לביטוח לאומי עמדו לביקורת בשישה ערעורים שהוגשו לבית הדין הארצי, ונידונו במאוחד.

הערעורים העלו שאלה עקרונית משותפת: האם, וכיצד, יש לקחת בחשבון תמיכה משפחתית כ"הכנסה" לצורך בחינת הזכאות לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, כאשר התמיכה מיועדת לצורך סיוע בתשלום שכר דירה.

בית הדין סקר את חשיבותו והיקפה של הזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד, אשר כוללת גם את הזכות למדור. חוק הבטחת הכנסה הוא אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן מיישמת המדינה את חובתה כלפי אזרחיה להבטחת הזכות. מהוראות החוק עולה כי הגמלה תשולם רק למי שאינו יכול - מטעמים שאינם בשליטתו - לספק את צרכיו החיוניים. החוק מגדיר "הכנסה" ו"נכס" אשר כוללים רשימת משאבים חומריים מסויימים המנויים בחוק (וכן בחוזרי המוסד) העומדים למבקש הגמלה, ואשר יילקחו בחשבון בעת קביעת זכאותו של מבקש הגמלה.

בית הדין עמד על ייחודיותה של דירת המגורים, אשר הוקצה לה סעיף מיוחד בחוק הקובע כי דירת המגורים של מבקש הגמלה לא תיחשב כ"נכס" העשוי להפיק הכנסה, וכך גם במקרה שמבקש הגמלה משכיר דירה שבבעלותו ומשתמש בדמי השכירות כדי לשכור דירה אחרת. נקבע כי הוראות סעיף 9(ג) מלמדות שאין להבחין בין העמדת דירה באופן ישיר ובין העמדתה באופן עקיף, ולפיכך תמיכה משפחתית הניתנת למבקש הגמלה כסיוע לתשלום שכר דירה אינה צריכה להוות "הכנסה".

לדברי השופטים, פרשנות זו תואמת את תכלית החוק, וכן את עיקרון השוויון בין מבקש גמלה שבבעלותו דירה ובין מבקש גמלה שאין בבעלותו דירה. נקבע כי אין להוסיף מבחן של סבירות או מידתיות לגבי גובה התמיכה הקבועה, כשם שהמחוקק לא קבע מבחן דומה לגובה השווי של דירת מגורים המוחרגת בסעיף 9(ג).

לאור האמור, נקבע כי אין תוקף לנהלים הקבועים בחוזרי המוסד לגבי החשבת תמיכה לצורך תשלום שכר דירה כ"הכנסה". בהתאם נקבע כי מתקבלים הערעורים שהוגשו על החלטות המוסד לפי הנהלים האמורים, והמוסד יבחן את זכאות המבקש לגמלה מבלי שיחשיב את התמיכה כ"הכנסה".

השופטת דוידוב-מוטולה בחוות דעתה הזכירה את ההלכה שנפסקה בעניין דנה אורן (עב"ל (ארצי) 618/08 ) לפיה תמיכה משפחתית או קהילתית אשר ניתנת כסיוע אקראי לא תיחשב ל"הכנסה", בעוד שתמיכה חודשית קבועה תיחשב "הכנסה" לצורך החוק. דוידוב-מוטולה סברה כי יש מקום לבחון את הלכת אורן פעם נוספת, ולשאול האם אכן ראוי לקחת בחשבון תמיכה קהילתית ומשפחתית לכל ייעוד שהוא (ולאו דווקא לצורך דיור) כ"הכנסה" לצורך קביעת הזכאות לגמלה, וזאת לאור העובדה כי במצב הדברים כיום נזקקים רבים אינם יכולים להסתפק בגמלת הבטחת ההכנסה לצורך סיפוק צרכיהם הבסיסיים, ונאלצים לפנות לסיוע משפחתי וקהילתי נוסף.

לפיכך, סברה השופטת כי יש להפוך את נקודת האיזון ולקבוע כי כל עוד המחוקק לא קבע בחוק במפורש כי תמיכה משפחתית קבועה תיחשב כ"הכנסה", על המוסד לפרש את החוק לטובת מבקשי הגמלה ולא לקבוע בנהליו כי תמיכה כזו תיחשב כ"הכנסה". החשבת תמיכה כזו כ"הכנסה" מתערבת ביחסים המשפחתיים ובוחנת את הסיוע הניתן במסגרתם במשקפיים "שוּקיות" שאינן הולמות יחסים כאלה.

סגנית הנשיא וירט-ליבנה והשופטים רוזנפלד ואיטח, הסכימו לתוצאת פסק הדין בכל הנוגע לתמיכה לצורך סיוע בתשלום שכר דירה, אך ציינו כי לטעמם אין מקום בשלב זה לבחון את הקביעה העקרונית של הלכת אורן, מכיוון שהערעורים הנדונים עוסקים בתמיכה לצורך סיוע בשכר דירה ועל כן אין צורך להכריע בשאלה הרחבה של תמיכה לכל מטרה שהיא. השופט איטח ציין כי ניתן להגיע לתוצאה האמורה גם בדרך של פרשנות תכליתית של החוק, אשר תוביל לשוויון בין מבקש גמלה בעל דירה ובין מבקש גמלה מחוסר דירה שנדרש לתמיכה מצד ג' לצורך תשלום שכר דירה.

הנשיא יגאל פליטמן, בדעת מיעוט, סבר כי כל עוד לא נקבע במפורש בחוק שתמיכה משפחתית או קהילתית לצורך סיוע בתשלום שכר דירה אינה נכללת בגדר "הכנסה", אזי דינה ככל הכנסה אחרת. החרגה כזו נעשתה במפורש בסעיף 9(ג) לחוק לגבי דירת מגורים, אולם לא נעשתה לגבי תמיכה לצורך תשלום שכר דירה. הנשיא עמד על הקשיים בפרשנות המרחיבה לחוק שנקטה דעת הרוב. לפיכך סבר הנשיא כי יש להשאיר בתוקפם את חוזרי המוסד, ולפסוק בערעורים על פי הנהלים הקבועים בחוזרי המוסד.