מסעדה ערבית מצוינת שמי שלא מגיע אליה מפסיד בענק

בימים עכורים אלה רבים נמנעים ממסעדות ערביות ■ ביקור בעזבה הריקה והמצוינת, ומחשבות על אוכל משותף ועל דו-קיום

שישברק / צילום: דרור עינב
שישברק / צילום: דרור עינב

מגרש החניה הקטן ריק כמעט לגמרי. אני נכנס לשירותים שבקרוואן בחצר. נדמה לי שהם שופצו קצת, או אפילו שונו לגמרי. אחרי שאני מטיל את מימיי, אני מגלה שצדקתי. המים לא יורדים עדיין. אנחנו נכנסים. עכשיו המים דווקא יורדים. מהשמיים. בכמויות מבהילות. אבל השמש זורחת דרך העננים ועוד מעט תהיה בטח גם קשת בענן.

המסעדה הקטנה ריקה לגמרי, אבל מלאת תכונה. מישהו עובד על הגג, בגשם השוטף, בונה פרגולה. הצירוף של פרגולה, שירותים חדשים והחצר שכוסתה בטון, גורם לי לתהות אולי בכל זאת, יש עתיד?

חביב יוצא מהמטבח וניגש. אני לא פותח בימי שני, הוא מספר לי את מה שאני יודע ממילא. אבל מחרתיים אני עובר ניתוח קטן, אז חשבתי לנסות ולמלא קצת את הקופה בכל זאת. בהכירי את ההומור המוזר של חביב דאוד, אני מבין שזו, כמעט כרגיל, בדיחה צינית. אלה ימים קשים. לא רק במסעדת עזבה בכפר ראמה. גם בכל המסעדות הערביות האחרות בישראל, בכל מסעדות הצפון ואולי גם בכל המסעדות, כמעט, בישראל. אצל האחים ירזין מלא כמובן. תמיד. אבל הם די לבד בעסק הזה, יחד עם עוד כמה להיטים תל-אביביים.

בת זוגי לארוחה היא צמחונית, ויש לה גם תור לרופא בארבע וחצי. אז יש לנו רק שלושת רבעי שעה. חטא חמור למדי כשאתה אוכל אצל חביב. ארוחה קצרה כאן לוקחת שעתיים. אבל בכל זאת, הוא מסכים לזרז מעט את הארוחה.

הוא חוזר למטבח ואחרי כמה דקות מגיע עם סלט ירקות. סתם סלט. אמנם עם עלי עולש* ועם גרגירי רימון ועדיין, סתם סלט. לכאורה. אבל רק לכאורה. הפשטות והיד הטובה, החד פעמית, של חביב דאוד, מנצחות כל בנאליה. יתרה מכך, הן הופכות כל מנה יומיומית, פשוטה ככל שתהיה, ליצירת מופת. זאת ועוד: דווקא במנות הכי פשוטות, זורחת בכל עוזה גדולתו של דאוד כטבח שאין שני לו.

מרק עדשים. חלקן קלופות וחלקן לא. קצת בצל בתוך המרק, חצי לימון ליד. זהו. לא צריך יותר. כל חוכמת האדמה מתפרצת מהמנה הזו. הוא מביא לעצמו צלחת משלו ומתיישב לידנו.

אין עבודה. אף אחד לא בא. חודש שלם.

כרובית מטוגנת. אפילו בלי טחינה. לא צריך.

בעל הבית החליט לשפץ, הוא מחייך חיוך לא ברור. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות כאן "גני טמרה", שלא יבנה עליי. כבר לפני כמה חודשים סיפר דאוד שעתידו כאן לא ברור. הוסיפו לכך את "המצב", ותקבלו ערפל.

חומוס. מסבחה, ליתר דיוק. דאוד טוען כבר שנים רבות שהוא חוקר לעומק את החומוס, מנסה ליצור את המנה המושלמת. קשה למעריץ מושבע של אבו חסן להודות בכך, אבל עושה רושם שהוא מצליח. אפילו גרגירי הרימון שהוסיף למנה, תוספת מוזרה לכל הדעות, לא מצליחים לקלקל, ואפילו מוסיפים לה בת חן לא צפויה.

ירקות מבושלים. סוג של גיבץ' מקומי. עכשיו כבר נדמה כאילו כל הארוחה החצי מאולתרת הזו היא בכלל מה שבעלי הבית התכוונו לאכול בעצמם. אוכל הכי פשוט, הכי צנוע. וגם - הכי טעים.

מינרווה, אשתו של חביב, מצטרפת. עכשיו מגיעים גם בקבוקון עראק קטן מירדן, ומנת הבסבוסה האלוהית של המקום - טחינה וסולת אפויות בכלי אלומיניום גדול. גן עדן עלי אדמות, אחד הקינוחים הכי טעימים שאני מכיר.

אני מכיר היטב גם את התזה הטוענת שיהודים רואים את שכניהם הערבים רק דרך משקפת החומוס. קשה לי להתווכח. אני מבין מה עומד בבסיס התיאוריה הזו. ועדיין, לא כולנו מסוגלים, או רוצים, להצטרף למחסום ווטץ'. בימים עכורים אלה, גם האוכל המשותף כבר לא מובן מאליו. נדמה לי שאם גם החומה, או היד המושטת הזו, ייפלו, יישאר שדה הקרב חשוף לגמרי, ללא שום נקודות מגע אחרונות לפגוש בהן ערבים ולהבין מחדש, או אולי בפעם הראשונה, שהם בני אדם. בני אדם כמונו. אולי אני נאיבי. הדברים נכתבים תחת ההשפעה של המאורעות האיומים בפריז. אבל עד שתקראו אותם, יקרו מן הסתם עוד אלף דברים. אולי אחד מהם יהיה, אינשאללה, שתחזרו לעזבה. לדיאנא, לחומוס סעיד. אחר כך נדבר, אולי, על דו-קיום.

* כדאי להכיר

עולש. הגשמים כבר כאן במלוא עוזם, ואיתם גם עלי החורף הנהדרים - החוביזה, הגרגיר וכל השאר. אחד הנפלאים שבהם הוא העולש (עילת' בערבית) - עלה מריר, גדול, ירוק כהה, שאפשר למצוא בצרורות גדולים בשווקים ערביים. שטפו היטב, קצצו, חממו שמן זית, טגנו בו עד שקיפות בצל, הוסיפו את עלי העולש, מלח ומעט מאד פלפל. בהגשה סחטו מעל חצי לימון. אפשר "לפתוח" לתוך המחבת כמה ביצים, והנה לכם שקשוקת חורף ירוקה.

עזבה

פרטים: כפר ראמה - פונים לתוך הכפר בצומת ראמה-סאג'ור, מיד אחר כך ימינה ומצד ימין צץ מיד השלט הגדול של המקום, זה שרואים היטב גם מהכביש. טל' 04-9888808, ג'-שבת 12:00-21:00

מחירים: חומוס - 20 שקל, ירקות - 30 שקל, מרק עדשים - 20 שקל, כרובית - 20 שקל, סלט - 20 שקל, בסבוסה - 40 שקל

השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה