שהכל נהיה בדברו

אורן חזן הוא מטרה קלה. הסלידה שמעוררים סיפורי הקזינו בבולגריה, הטענות לכאורה על סרסור בנערות ליווי, הלגלוג על ח"כית בעלת מוגבלות, ושלל הפרשיות המביכות שנקשרו בשמו הפכו אותו לטרף קל עבור מבקר המדינה.

פורמליסטית שפירא צודק. בין אם עשה זאת ביודעין ובין אם לאו, חזן הגיש תצהיר שקרי ועל כך הוא צריך להיענש. חבר קונגרס בארה"ב שהיה נותן עדות שקר היה מסיים את החיים הפוליטיים ועף מכל המדרגות. בישראל לעומת זאת נהגו עד כה בעבירות דומות של חברי כנסת בסלחנות יחסית. לא צריך להקל ראש בעבירה של הח"כ רב השערוריות והמעללים, אבל גם לא בטוח שמדובר בעבירה פלילית שיש עימה קלון ועונש מאסר כפי שקבע המבקר. ספק גדול אם שפירא היה מוסיף את השורה האחרונה, ועוד עם קו מודגש, אם היה מדובר בח"כ אחר, פחות קולני ומתוקשר. לו שמם של יוסי יונה, גלעד ארדן, רויטל סוויד או קארין אלהרר היה מתנוסס מעל לתצהיר שעליו חתום חזן, ייתכן שהחלטת המבקר היתה מסתכמת בקנס כספי ולא בהמלצה לשלוש שנות מאסר. הקטע הבא שרץ אתמול בווטסאפ משקף את המצב: "אם היועמ"ש ויינשטיין לא ידע שאשתו מעסיקה עובדת זרה אצלו בבית, אם שר הביטחון ברק לא ידע שאשתו מעסיקה עובדת זרה, אז למה שחזן ידע שאבא שלו מדפיס פליירים?"

פרשת חזן היא עניין של פרופורציות. הח"כ הפרחח לא מבין איפה הוא נמצא, אבל גם המבקר נהג בחוסר מידתיות כשהזכיר שהעונש על העבירה עלול להגיע עד שלוש שנות מאסר. המעשה של חזן חמור, אבל אפילו עומרי שרון, שהואשם ב-42 דיווחים שקריים, ריצה רק חצי שנת מאסר. עבור נפתלי בנט, שנקנס בדו"ח ב-30 אלף שקל בגין אי סדרים חמורים בהתנהלות כספית ולא בפעם הראשונה, לא מצא שפירא אוצר מילים כל כך חריף. אולי פשוט נגמרו לו המילים תוך כתיבת הדוח השני ברציפות שחושף שבנט מצפצף על החוק, או שפשוט הרבה יותר פופולרי, קל ונוח להתלבש על חזן. במקום להתמודד עם מוקדי כוח, הוא מתעסק עם חזן. להיות חכם על חלשים זו חכמה קטנה.

האבסורד הוא שהעיסוק בחזן מסיט את הזרקור מליקויים חמורים לא פחות שנמצאו בדוח מבקר המדינה הנוגעים להתנהלות כספית של ח"כים ושרים, אבל חזן גונב את ההצגה ולא במקרה. יתר המבוקרים חומקים מביקורת ציבורית בחסות המבקר.

אפשר למצוא הרבה סיבות לכך שחזן לא צריך להיות חבר כנסת. רובן קשורות להתנהגותו לפני שהפך לח"כ, חלקן התרחשו אחרי שנכנס למשכן. הוא וולגרי, הוא חצוף ובוטה, יש לו פה גדול ואין לו מעצורים, אבל הוא נמצא בכנסת כי זה מחיר הדמוקרטיה.

זה אולי לא פופולרי לומר, אבל התקשורת והמבקר נוהגים בחזן בצביעות ובמוסר כפול. כשחזן האשים את קארין אלהרר בהצבעה כפולה, הוא פתח מהדורות. ההקלטה שודרה נון סטופ כאילו מדובר בקליפ לשיר חדש של איל גולן. אבל כשאלהרר, שנפגעה עמוקות מהלעג של חזן על מוגבלותה איחלה לו למות וצעקה לעברו "אתה אפס, זבל ושקרן" בעודה יושבת במליאת הכנסת, הסרטון נשאר ביוטיוב ולא זכה להבלטה בכלי התקשורת.

חזן לא צדיק. הוא הביא את זה על עצמו. לא צריך לעשות לו הנחות, אבל זה נוח לנזוף בו ולהפוך אותו לשעיר לעזאזל. אלהרר, נתניהו, בוגי, לפיד, כולם באו לנזוף ויצאו מחוזקים. אם חזן לא היה קיים הם היו צריכים להמציא אותו. מוקדם לדעת כיצד כל זה ייגמר והאם חזן ששיחק בקזינו בבורגס יפסיד ברולטה של המבקר.

בנט והטעויות

אם לא הספיק לו דוח המבקר, מפקד סיירת מגל"ן לשעבר, נפתלי בנט, נשאר השבוע גם ללא צוות. פרישתו המביכה של ינון מגל שנכנס מדלת צדדית למשכן הכנסת כדי להגיש את מכתב ההתפטרות (לאחר ניסיון כושל לקבוע פגישה עם סגן יו"ר הכנסת, יצחק ועקנין מחוץ למשכן או להתפטר בפקס), הותירה אותו רק עם צלע אחת מהטריו: שרת המשפטים איילת שקד. פרשת ההטרדות של מגל פירקה את השלישיה שעיטרה את כל שלטי הקמפיין והיתה חוד החנית של המפד"ל החדשה.

למגל לא היה מוצא פרט לחרקירי. לאחר שאור שוקרון, שטענה שהוא חפן את ישבנה הציבה לו אולטימטום ברשתות החברתיות, לא נותרה לו ברירה אלא לארוז וללכת הביתה מחשש למתלוננות נוספות. לא כולם ניחנו ביכולות של הח"כ התוסס להתמודד עם ביקורת ציבורית. חזן מצליח לשמור על מצב רוח טוב. עד שלא יגיעו לובשי מדים, כחולים או לבנים, לקחת אותו, הוא יישאר בכנסת. למגל יש משפחה וילדים ואין לו רצון לעבור את ההתגוללות בזפת ונוצות, גם אם התלונות שהושמעו נגדו לא גובלות בפלילים.

הסיפור של מגל שובר שיא חדש בציד מכשפות. העיתונאי לשעבר התפטר בסופו של דבר רק מהפחד מחקירה פלילית שתפתח בגין האשמות פחותות מאלו שהוטחו נגד בכירים בליכוד. זה כמעט גובל במקרתיזם.

יש בסיפור הזה הכל מלוא חופניים: אוסף תלונות נעדרות היבט פלילי, רדיפה תקשורתית, מפלגה שניסתה להיות קולית ולקרוץ לחילונים ומצאה את עצמה מובכת עם מעשן גראס ומטרידן סדרתי וח"כ אחד שלא באמת עבר על החוק אבל לא נותרה לו ברירה אלא לסיים את הקריירה וללכת הביתה.  לפחות לתקופה הקרובה. אם דרעי הורשע וכיום הוא שר, הנגבי נשפט ושב למשכן, בוז'י שתק וניצל, חיים רמון נישק ונשאר, אז אולי גם מגל עוד ישוב לכנסת יום אחד כבעל תשובה עם זקן עבות. אבל דבר אחד בטוח: ינון כבר לא יחפון.

מבחינת בנט, שחתום על מגל, מדובר במכה קשה. המעמד הציבורי שלו נחלש, הוא כבר לא מגניב וקולי. הוא חזר להיות מפד"לניק, יו"ר מפלגה של כיפות סרוגות. הניסיון שלו להצניח את אלי אוחנה ומגל ללא פריימריז התגלה כפלופ שמטיל צל כבד על שיקול דעתו בבחירת אנשים. מסתבר שההובלה הפוליטית שלו היא לא המיזם המוצלח בעולם. הוא התחיל עם 12 מנדטים בכנסת הקודמת, עלה בסקרים לפני הבחירות ל- 16 והתרסק על קו הגמר עם 8.

סאגת מגל היתה יכולה להישאר הסיפור של השבוע החולף אם בנט לא היה מודיע אמש שהוא מבטל את החוק הנורווגי וחוזר לכנסת. במקום לסיים את הדיון בפרשה שהביכה את המפלגה כולה, בנט מוסיף מבוכה על מבוכה. אחרי שלפני פחות מחודשיים אמר שהחוק הנורווגי הוא דבר נפלא שיאפשר לו להתמקד בחינוך, מתברר שכדי למנוע את כניסתו של הבא בתור ברשימה, אבי וורצמן שבינו לבין בנט עבר חתול שחור, יו"ר הבית היהודי מוכן להפוך לאחרון העסקנים הפוליטיים. למרות שהמהלך יחייב פרוצדורה בירוקרטית ארוכה וסבוכה שתגרור את התפטרות מתפקידו כשר חינוך, את התפטרות סגנו פורוש ואת השבעתם מחדש, בנט לא מוותר. המפד"ל בימים החשוכים שלה לא התנהגה ככה, אבל מה לא עושים כדי למנוע מח"כ ימני חרדלי לחדור לסיעה.

יו"ר הבית היהודי נותר עם סיעה בעייתית עד מטורללת שלא בטוח שהוא יוכל לשלוט עליה בכנסת. מוטי יוגב, אלי בן דהן, בצלאל סמוטריץ, ניסן סלומינסקי, אורי אריאל אריאל, כולם נבחרו בפריימריז ולא חייבים לבנט כלום. אפילו שולי מועלם שעד כה היתה צריכה להתנהג יפה מחשש שכל רגע נתון בנט יבטל את החוק הנורווגי, יחזור לכנסת וישליך אותה חזרה לאזרחות, היא עכשיו חיילת משוחררת ועצמאית. מועלם כבר לא נורווגית. אם תרצה היא יכולה להיות גם שיעית.

בבחירות הבאות בנט יאלץ להחליט לאן מועדות פניו. אם פעם בת"א הוא היה אח, עכשיו הוא אפילו לא בן דוד. בנט איבד את בתי הקפה של רוטשילד וקיבל בית יהודי יותר מוקצן. כדי לפנות גם לציבור החילוני הוא לא יוכל להישאר ברשימה ימנית, חרד"לית, אנטי חילונית, הומופובית. הוא יצטרך להיפרד מאריאל וסמוטריץ' ולבחור בין הקמת מפלגה חדשה, חבירה לליכוד, או הליכה לדרך אחרת עם גדעון סער למשל ומפלגות נוספות.

הקרב על ירושלים

ביום שישי בשעה 16:01, כשבירושלים כבר הדליקו נרות שבת, הופתעו שרי הממשלה לקבל עדכון במייל כי לסדר היום של הממשלה ביום א' נוספה הצעת החלטה נוספת: אישור התוכנית לחיזוק הבירה, אותה תוכנית שהיוותה סלע המחלוקת בין ראש העיר ירושלים ברקת לשר האוצר כחלון ודרדרה את הקרב בין השניים למיץ של הזבל שכלל הצבת משאיות פינוי האשפה מול משרד האוצר.

השרים הבינו היטב כיצד לפענח את הקוד של ההודעה ממזכירות הממשלה ערב כניסת השבת: הקרב על ירושלים הוכרע, רק שאף אחד לא הבין אם מי שיכבוש את העיר יהיה העומד בראשה ברקת, או שר האוצר כחלון כשלצידו השר לענייני ירושלים אלקין.

יומיים אחר כך, בישיבת הממשלה נשא ברקת נאום תקיף. פרט לאלקין, למנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד וליועצו של כחלון, נדב שיינברגר, שתזזו כל הסופ"ש במטרה לגייס תמיכה שתאפשר את אישור התוכנית, יחסי הכוחות לא היו ברורים ליושבים סביב השולחן הממשלתי. גם ברקת היה דרוך. הוא לא ישב על כל הכיסא, אלא נשען על רגלו המקופלת באי נוחות. כשסיים לדבר ביקשו השרים את זכות הדיבור. כל אחד בתורו הבהיר לברקת שהוא עושה טעות. שר הפריפריה היה אחרון הדוברים. "זה לא לעניין", אמר לברקת, עזוב אותך מקפיין אישי נגד כחלון, זה לא משרת את טובת העיר. דרעי דיבר בקול רך אך נחרץ, ואז פנה לדבר על הנמסיס השני של ברקת, בן בריתו של שר האוצר, הלא הוא אלקין. יחד הובילו השניים את המהלך למתן ההטבות לעיר מעל לראש של ברקת. "אלקין הוא הפרוייקטור הכי טוב בממשלה הזו, המשיך יו"ר ש"ס את דבריו. "הוא אמנם לוקח תקורות גבוהות אבל זה משתלם. הייתי לוקח אותו פרוייקטור למשרד הנגב והגליל לו רק היה מסכים. לא תמצא מישהו יותר טוב ממנו לענייני ירושלים", המשיך לנאום בשבח הזאב. "בוא תסיים את הסאגה הזו למען ירושלים", ביקש דרעי.

ברקת, שהבין שנותר לבדו אל מול חומה בצורה של כל שרי הממשלה, חישב במהירות את מסלולו מחדש. תוך שדרעי דיבר הוא כבר העביר פתק לאלקין ובו הציע להיפגש. חרף המתיחות בין השניים בחודשים האחרונים, מיהר השר לענייני ירושלים להשיב על אותו הפתק: "בשמחה". הפליק פלאק המפואר לא הסתיים כאן. ברקת נעמד והתנצל בפני כחלון אל מול כל יושבי שולחן הממשלה. "ירושלים היא נושא לאומי ואין כאן מקום ליריבויות אישיות", אמר. על זה נאמר מודה ועוזב ירוחם. "כבר 7 חודשים לא פגשתי את כחלון", הסביר ברקת לשרים. אלקין לא התאפק ומלמל בציניות שהוא מצידו מעולם לא דחה פגישה עם ברקת. מאז כבר הספיקו השניים להיפגש.

מה גרם להתהפכות של ברקת? אולי הוא עשה חישוב שכלתני, ואולי נקט בתיאורית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי: הוא חשב שיצליח לשבור את הממשלה אבל הם הצליחו לשבור אותו. בליכוד צחקו שמדובר בתיאוריית "ניר הברזל". הדבר היחיד שהפתיע את ראש העיר הבירה באותו היום יותר מהמהפך של עצמו, הוא ההתעלפות של גודי שלום ניר מוזס בשוק, שאותה הלך לפגוש מיד בתום הישיבה.

שינוי הכיוון של ברקת מעיד שהוא הבין שהסתבך עם האנשים הלא נכונים. כחלון ואלקין התכוונו לדאוג לירושלים לא פחות מהדאגה שברקת לא יהנה מכך באופן אישי. זה היה שיעור מצויין בפוליטיקה לאיש שרוצה להתמודד על ראשות הליכוד: הוא גילה שלמרות שהוא הבוס של אשת ראש הממשלה, עדיין אין לו כוחות במפלגה.

נתניהו עסוק במינוי יועמ"ש

הסערה שחולל דוח מבקר המדינה היא שניה לרעידת האדמה הפנים ליכודית שהתרחשה עם הודעתו של שר הרווחה, חיים כץ, כי הוא מתמודד על תפקיד יו"ר המרכז. עד השבוע התמודדו שני מועמדים משמעותיים על התפקיד: יו"ר הקואליציה צחי הנגבי, ומולו דודי אמסלם, יו"ר ועדת הפנים, הלעומתי לנתניהו. התנהלותו מזכירה לרבים מהחברים את יו"ר המרכז דני דנון, אם כי אמסלם לוקח את זה לאקסטרים.

הצטרפותו של כץ למרוץ ברגע האחרון שינתה את יחסי הכוחות בתוך התנועה. מדובר בקרב יצרי שממלא את מסדרונות הכנסת תכונה ואת המזנון בחברי מרכז. לעגלה של כץ מיהרו לעלות אקוניס, אדלשטיין, רגב, חוטובלי, אלקין, זוהר וקיש. חלקם מתוך אינטרס שיו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית לשעבר והאיש החזק במרכז ישיב להם כגמולם בפריימריז הבאים, ואחרים מתוך הבנה שהוא האדם הנכון במקום הנכון. רק מועמד כמו כץ הצליח לגייס תמיכה גם מישראל כץ וגם מסער, יריבים ותיקים. עבור רבים מהשרים כץ נחשב כמי שיכול לשמור על יציבות התנועה, לצד קידום שנויים מתבקשים בחוקה כפי שרבים במרכז דורשים, ומצד שני, בניגוד להנגבי, הוא לא מהווה איום. אין לו שאיפות מעבר לעוד קדנציה אחת נוספת.

התמודדותו של כץ היא מבחן לכץ השני, ישראל, שלקח על עצמו לנהל עבורו את מטה הבחירות. מה שלא ברור בכל התמונה היא כיצד ינהג ראש הממשלה. את אמסלם הלעומתי הוא לא רוצה, ומצד שני את הנגבי הוא מאשים בקירבה לסער.

בסביבת נתניהו אומרים שהוא אינו עוסק במרכז הליכוד. זה ודאי בגלל שהעיסוק בזהות היועץ המשפטי הבא לממשלה תופס נתח ניכר מזמנו. הפחד מהאפשרות שייבחר יועץ שימליץ לפתוח בחקירה פלילית נגדו מעביר את ראש הממשלה על דעתו. ואם יש לו קצת זמן פנוי, הוא בוחר להשקיע אותו במשרד התקשורת.

בשבוע שעבר נקרא מועמדו של נתניהו ליועמ"ש, מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט להופיע שוב בפני ועדת האיתור. הוא נשאל בין היתר על הקירבה לנתניהו, וגם שאלת קיטבג: כיצד תנהג אם תאלץ להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. מנדלבליט השיב בחיוב. נו, איזו אפשרות היתה לו אם הוא חושק בתפקיד.

יום אחרי שייבחר היועמ"ש נתניהו יירגע והשיח על הרחבת הממשלה יתפוס שוב תאוצה. כרגע אין לו כל עניין להזיז את שקד, שרואה עין בעין איתו את מינוי מנדלבליט, מתפקידה. אחרי שתסיים את תפקידה ההיסטורי יחדש נתניהו את המאמצים ותיקה של שרת המשפטים יוצא למכירה לכל מפלגה שתרצה להצטרף. באחרונה גישש ראש הממשלה שוב עם הסיעות החרדיות אם הן מוכנות להפר את החרם על לפיד ולאפשר לנהל איתו מגעים להצטרפות לממשלה. נתניהו קיבל לאו מוחלט. מי ששמע השבוע את נאומו של הרצוג בוועידת הנגב והגליל בעכו, מבין שגם משם לא תצמח לנתניהו הישועה. האופציה היחידה היא צירופו של ליברמן. נתניהו מעוניין, ליברמן כרגע לא בעניין. אולי כוונתו של נתניהו לאשר עד יולי הבא תקציב דו שנתי נוסף בשלוש קריאות, תביא את ליברמן לבשלות.