צלם הקולנוע גיורא ביח: "'אבוללה' זה סרט הוליוודי קטן בעברית"

כשהבימאי והתסריטאי קוונטין טרנטינו הכריז לפני שנתיים בדיוק, ביושבו בחבר השופטים של פסטיבל הקולנוע "פוסאן" הדרום-קוריאני, כי הסרט הישראלי "מי מפחד מהזאב הרע" הוא "לא רק הסרט הטוב ביותר בפסטיבל, אלא הסרט הטוב של השנה", צמרמורת אחזה בגופם של המעורבים בהפקה. אהרון קשלס ונבות פפושדו, מעריציו של הבימאי המהולל, דיווחו אז על דמעות שניגרו מעיניהם, ומיהרו להוסיף את מילותיו של הבימאי הנערץ על גבי כרזת הסרט.

אילו טרנטינו היה יודע שהסרט, שלמעט השפה הוא בעל מראה של סרט הוליוודי לכל דבר, הופק בתקציב של כמיליון דולר - אפילו הוא, שמתמחה בהפקת יצירות מופת בתקציבים זעומים ("כלבי אשמורת" עלה 1.2 מיליון דולר, תקציב "ספרות זולה" - 8 מיליון דולר), ודאי היה מתפלץ.

סיבה עיקרית לכך שהסרט נראה כמו סרט הוליוודי היא הצלם של הסרט: גיורא ביח, מבכירי הצלמים בארץ ומי שאחראי על מספר לא מבוטל של יצירות ישראליות מרשימות מבחינה ויזואלית, ביניהן הסרטים "למראית עין" (2006), עליו זכה באותה שנה בפרס הצילום הטוב ביותר מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע, "לבנון" (2009), "זוהי סדום" (2010), "הנסיך הירוק" (2014), הסדרות "תא גורדין" (2012), "המדרשה" (2015) וכעת "אבוללה" - הסרט הישראלי הראשון שבו מככבת דמות בדיונית המשולבת באנימציית תלת-ממד, שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, בבימויו של יוני גבע.

"אני מצלם מגיל 11", מספר ביח בריאיון ל"גלובס" שהתקיים השבוע. "המשפחה שלי שמה לב שהמחלה הזאת קיימת אצלי מגיל צעיר, והם קנו לי מצלמה. זה דבר מטורף, זה לא מובן מאליו בקיבוץ (קיבוץ החותרים, מ"ש), בתחילת שנות ה-70. אבל אצלי זה היה פשוט אובססיבי. ואובססיה זה דבר שמוביל בסוף לאיזשהו מקום".

מהמחזור שלו בלימודים ב"קמרה אובסקורה", ביח הוא היחיד שביקש להיות צלם. כל השאר, הוא מספר, רצו להיות בימאים. לשאלה אם מפעם לפעם עולה בו המחשבה לביים סרט, והאם גם אחרי 25 שנות קריירה הוא שואב את סיפוקו מלצלם את "סרטו של הבימאי", הוא משיב כי את "חליפת האגו" יש להותיר בבית, לפני שיוצאים לעבודה.

- אתה מרגיש שיש לך סגנון שמאפיין אותך? שאנשים צופים בסרט ויודעים שזה סרט שצילם גיורא ביח?

יש לי את הסגנון שלי, בוודאי. אפילו יותר מסגנון אחד. אבל כשאני ניגש לפרויקט, אני קורא את התסריט, ומצלם את מה שכתוב. הסגנון המסוים של כל פרויקט מתגבש יחד עם הבימאי ועם המנהל האמנותי, בישיבות מוקדמות. ישנן פעמים שבהן הבימאי מאפשר יותר חופש פעולה סגנוני גם לצלם וגם למנהל האמנותי, ואז הסגנונות האישיים של כל אחד יכולים לבוא יותר לידי ביטוי. במקרים אחרים שבהם גם סגנון הצילום מוגדר וידוע מראש, התפקיד שלי הוא להשיג את התוצאה הכי קרובה שאפשר לחזון הויזואלי של הבימאי".

- קורה שבימאי אומר לך: "אני הבימאי, אני מחליט"?

"זה כמעט ולא קורה, ולא קרה לי כבר הרבה שנים. מערכת נורמלית צריכה לעבוד בשביל הפרויקט. אם יחסי העבודה לא יהיו ידידותיים, זה יפגע בפרויקט. אנחנו לא בתקציב אמריקני, שבימאי אומר לצלם 'אני נתתי לך כסף, תעשה מה שאני אומר'. אנחנו נמצאים במערכת מאוד קטנה, של אנשים שבאמת נותנים את הנשמה שלהם, עם 12-14 שעות עבודה ביום. כולם באים לעזרת כולם. זו חייבת להיות מערכת הומוגנית.

"ההיררכיה לא צריכה להיות מוחצנת ומוקצנת. בן אדם שיודע לשלוט, מביא את השליטה מבפנים". 

יוצאת מהחושך

"אבוללה", המספר על מפלצת ירושלמית מעוררת אימה למראה אך טובת לב, מהווה התפתחות נוספת באבולוציה של הקולנוע הישראלי. בתקופה בה ההתפתחות הטכנולוגית של מצלמות הקולנוע הדיגיטליות ושל תוכנות האנימציה, מאפשרות ליצור סרט ישראלי בעל מראה הוליוודי, בתקציב אשר גבוה רק במעט מתקציבו של סרט ישראלי סטנדרטי, אך טבעי הוא שתחול התרחבות במגוון הז'אנרים. לתחושתו של ביח, זוהי רק ההתחלה.

ביח: "זה פשוט נראה טוב, כמו כל סרט אמריקאי. זה סרט הוליוודי קטן ובעברית, ואני בטוח שזה יתפוס טוב בארץ, אצל ילדים וגם אצל מבוגרים".

- יש הבדל בעיניך בין צילום סרט למבוגרים לבין צילום סרט לילדים?

"מבחינה סגנונית בעיניי אין הבדל. ב'אבוללה', יוני גבע, הבימאי, רצה שהמפלצת תצא תמיד מתוך החושך. אבל אבוללה הוא בצבע שחור, אז איך יראו אותו? זה היה אתגר מעניין שגם יראו את המפלצת, וגם שתופיע מתוך החושך.

"הנטייה שלי תהיה בדרך כלל לעבוד עם האור הקיים בלוקיישן, כדי להגיע לתוצאה אותנטית. יחד עם זאת לפעמים ישנו צורך להאיר סצנה באור לא ריאליסטי, ליצירת אווירה מיוחדת, ואז השימוש בתאורה מבחינתי הוא כמו המכחולים לצייר.

"למשל, בצילומי הסדרה 'המדרשה', לא רק שלא באתי עם יותר ממשאית אחת לכל הצוות, לא תלינו שם אפילו פנס קולנוע אחד.

"הכול היה על טהרת התאורה המצטלמת, בתוספת אור מילוי של פנסי 'לד' לקולנוע". 

 המספרים של אבוללה