שילוב ערבים בתעסוקה: "השכר בנצרת תחרותי, כמו בהרצליה"

האם הפתרון לשילוב אקדמאים ערבים בתעסוקה הוא הקמת סניפי חברות בינלאומיות ביישובים ערבים - כפי שעשתה ברודקום בנצרת - שבהם יעבדו ערבים לצד יהודים? ■ דיון בפאנל "מודלים של קידום העסקת אקדמאים ערבים במגזר העסקי" בוועידת העסקים של "גלובס"

פאנל מודלים של קידום אקדמאים ערבים מגזר העסקי / צילום: אוריה תדמור
פאנל מודלים של קידום אקדמאים ערבים מגזר העסקי / צילום: אוריה תדמור

"בגלל המחסור במהנדסים, החלטנו, בהחלטה מושכלת, לפתוח סניף בנצרת. הבנו שמהנדסים ערבים מהגליל מעדיפים להישאר בגליל ולא לעבור למרכז, כמו שמקובל בהיי-טק, וחשבנו שיהיה רעיון מצוין לבוא אליהם. במקרה שלנו היה גם מזל. בנינו סניף שלנו בנצרת עצמה, במקום נפלא שמשקיף על העמק. העיקרון הוא לקחת את האנשים הטובים ביותר, להביא בחשבון שישנם אנשים שמעדיפים להישאר באזורים שלהם, ולפעול מתוך אמונה שבכל סביבה שיש בה פעילות של היי-טק, יש אקו סיסטם שמסייע לאזור בעוד תחומים. סביב כל איש היי-טק יש רואי חשבון, עורכי דין, נהגים, מסעדות, מלונות, פעילות סביבתית, גננים, בניינים. אנחנו מייצרים בין 5 ל-15 מקומות עבודה, שמשותפים ליהודים וערבים. אם יש מרכז קהילתי ליד מקום העבודה, אז גם המרכז הקהילתי משותף".

כך פתח ד"ר שלמה מרקל, סגן נשיא ברודקום, את הפאנל "מודלים של קידום העסקת אקדמאים ערביים במגזר העסקי" בוועידת העסקים של "גלובס", יוזמה משותפת של גלובס וארגון "אנו", קהילה דיגיטלית לקידום צדק חברתי. על העתקת מפעלי היי-טק וחברות לתוך יישובים ערביים דיבר גם פז הירשמן, מנכ"ל משותף עם סמי סעדי - בצופן, ארגון ערבי יהודי.

"מצד אחד, יש באמת שיפור דרמטי, מצד שני, רק 30 אחוז מהנשים הערביות עובדות והתרומה לתל"ג של העובדים הערבים היא 8% בלבד. אנו, קו משווה וצופן - ביקשנו לצאת מתוך הקונצנזוס ולדבר על הדברים שלדעתנו יעשו את הקפיצה הקוואנטית בתעסוקת ערבים, וזה בהבאת היי-טק לתוך ערים ערביות בדגם של ברודקום, גליל סופטוור ואלפא אומגה. כיום יש 20 חברות ו-700 עובדים וזה הולך וגדל. יש גם 100 מהנדסים יהודים שנוסעים לעבוד בעיר ערבית - זה שינוי בתנועה, שתורם חברה משותפת, וטובה יותר".

חאתם יזבק, מייסד ומנהל סניף ברודקום נצרת, מהנדס בעל 28 שנות ניסיון, שדחף לפתיחת הסניף של ברודקום בנצרת, הסביר באמצעות סיפורו האישי את הרציונל שמאחורי הקמת מפעלים ביישובים ערבים. "סיימתי את הטכניון בהצטיינות. אחרי שנפלתי בראיון השני לאינטל, הלכתי לעבוד כסוחר כלי בית עם אבא שלי. ואז החלטתי לנסוע ללמוד בארה"ב, עשיתי תואר שני והתחלתי שלישי, התקבלתי לעבודה וזה נתן לי ביטחון עצמי. רק אחר כך חזרתי לארץ, לאינטל ולמארוול, ופגשתי את המתרגל שלי בלימודים, שהיה סמנכ"ל בכיר בברודקום, והתחלנו לדבר על רעיון להקים מקום כזה בצפון ולהגשים את החלום שלי לעבוד ליד הבית. אני רואה שתי הצלחות גדולות - אחת, שהצלחנו לשכנע אנשים אחרים לעזוב 'כלוב זהב' ולבוא לעבוד בבית, והשנייה ששישה מ-20 המהנדסים שגייסנו הם יהודים. אחת הבעיות לגייס היא מודעות: אנשים חושבים שבנצרת לא מרוויחים כמו בהרצליה, אבל אנחנו מספקים משכורת תחרותית".

מרקל דיבר על יתרון נוסף שבהקמת סניפים של חברות ביישובים ערביים. "ראיתי יזמים ערבים שהם פחות מעזים, עובדים מאוד בזהירות, מאוד בחשש. אם מיקרוסופט וגוגל ואינטל וקוולאקום ומארוול יצטרפו למהלכים שעשתה חברת ברודקום, זה יפתח פתח גם ליזמים ערבים".

קיראו עוד ב"גלובס"


התעשיין סטף ורטהיימר, שהעסיק במשך שנים ערבים ויהודים במפעלים שהקים בגליל, אמר בפאנל: "הנושא הוא מקומות עבודה לאנשים בישראל, ערבים ויהודים. היהודים לא מצאו את מקומם פה ולכן קשה גם החיבור בין ערבים ליהודים. היום אנחנו סובלים מהנפט שנמצא באזור, ואני מקווה שלא ימצאו את הנפט והגז, כי אז אף אחד לא יעבוד (צוחק). הבעיה היהודית היא שהיסטורית לא היינו חקלאים ולא אנשי ייצור אלא סוחרים. המילים ייצוא תעשייה הן המפתח. מי שיש לו מוצר טוב שהוא יכול לייצא - הוא יכול להשיג אנשים ואנשים קבועים. בגליל יש אווירה תעשייתית חיובית, וצריכים לעשות אותו דבר בנגב וגם לתקן את תל אביב וירושלים".

עובד יחזקאל, לשעבר מזכיר הממשלה ויועץ אסטרטגי לצופן, דיבר על החשיבות שברתימת הממשלה למהלך. "הדרך היא לא לבקש מהממשלה לפתור בעיה, אלא להראות לממשלה את נוסחת החיסכון והתועלת שתצא לממשלה לטווח ארוך, ומעודד מאוד שהממשלה מקשיבה לזה. אנחנו שותפים עם השרה לשוויון חברתי בהצעת מחליטים שמתייחסת גם לשיתוף פעולה עם כפר קאסם, ואנחנו מכניסים את היעדים של הרחבת ערים ערביות נוספות לטובת הקמת אזורי היי-טק, שגם יהודים יבואו לעבוד בהם".

מנכ"ל העיריית כפר קאסם, קובי אלון, שרואה בנצרת דגם, דיבר על החשיבות בהעסקת יהודים ביישובים ערבים. "כשיהודים באים לעבוד ברשות ערבים זה מודל להצלחה: רוב המועסקים במחסנים הלוגיסטיים הם יהודים. לכפר קאסם יש פוטנציאל עצום שמחכה להתממש. ההתפתחות העסקית והחינוכית זה המודל של דו קיום".

אפס בעמדות ניהול

דני גל, המכהן שלושה חודשים בלבד כמנכ"ל קו משווה, לקידום שוויון בתעסוקת אקדמאים ערבים, דיבר על הצורך במתן הזדמנות לערבים להגיע גם לעמדות ניהול. "אחד הסיפורים שריגש אותי סיפר לי עימאד תלחמי (מנכ"ל באבקום, דב"ג). הוא אמר לי: 'אתה בטוח יודע למי אני חייב את הקריירה שלי'. אמרתי לו אני יודע, לדוביק (דב לאוטמן, דב"ג), אבל מה דוביק עשה? והוא אמר: 'הוא פשוט סמך עליי, הוא נתן לי צ'אנס'. יש כבר התחלה של פריצת דרך בתעסוקת אקדמאים, יש כבר 2-3 אחוז מועסקים במגזר העסקי, אבל יש רק 0.3% מכלל המנהלים במגזר העסקי שהם ערבים. 0.3 זה אפס, בואו לא נייפה את העובדות. וזה לא כי חסרים אנשים מוכשרים, אבל לדעתי כי חסרים אנשים כמו דוביק ז"ל, שמוכנים לקחת את הסיכון ולתת צ'אנס. מנהלים ערבים הם סיפורי הצלחה, הם השראה. מנהלים יכולים גם לפתוח את הדלת מבפנים".

את האפשרות של אנשים שהצליחו לפתוח דלתות מדגים עו"ד רו"ח טארק דיביני, שותף באשכול המסחר ומנהל מחלקת מיסי נדל"ן ב-BDO זיו האפט. "אני אדבר כמי שהמזל שיחק לו: סיימתי לימודי חשבונאות באוניברסיטת תל אביב בתחילת שנות ה-2000, הרבה לפני הטרנד של העסקת ערבים. כמצטיין דיקן קיבלתי זימון לכל המשרדים הנחשבים, אבל בראיון אף אחד לא הבין מי זה היצור המוזר הזה, שלא היה במזרח ולא בדרום אמריקה, לא היה אחראי משמרת חמש שנים בבית קפה ובטח לא היה בצבא. הדרך משם לאי-קבלת תשובה הייתה קצרה. כשהתחלתי שנה ד' הייתי הערבי היחיד וגם היחיד שלא הסתדר בהתמחות. הייתי צריך להפעיל קשרים אישיים כדי להגיע ל-BDO, ומהרגע שנכנסתי למשרד, נמדדתי רק לפי הכישורים שלי. בהמשך למדתי משפטים תואר ראשון ושני, ועשיתי התמחות, ואז חזרתי ל-BDO, וקיבלתי שותפות בגיל 30, שזה חריג.

"אם נחזור קצת לאחור, אחרי שנכנסתי לעבודה כמתמחה, הבנתי שאני יכול להעביר קורות חיים של חברים שלי למשאבי אנוש. בהתחלה בקושי הסתכלו עליי. אחרי שחלפו כמה שנים והתבססתי ומנהלים התחילו להעריך אותי ואת דעתי, התחלתי לדחוף את האנשים שאני חושב שהם טובים. לאט לאט מנהלים שסמכו על העמדה שלי, הבינו שיש פה נכס, שהעובדים מצטיינים. אחרי שדחפתי את השלישי, החמישי, השביעי - בעשירי כבר לא הייתי מודע לזה שמגייסים אותו. כולם כבר הבינו שיש פה אנשים שהם משקיענים, לא יותר טובים מהאחרים, אבל בטח לא נופלים מהם".

עו"ד אסעד ג'ובראן, מנכ"ל אלבטרוס פאואר, סיפר איך כדירקטור בחברת החשמל, הצליח לפרוץ את חסם הכניסה של ערבים לארגון. "הגעתי כדירקטור דרך תיקון לחוק חברות ממשלתיות שחייב ייצוג ערבים. מתוך 13 אלף עובדים היו 62 עובדים ערבים, ביניהם עובדים דרוזים שעשו שירות צבאי מלא. המנכ"ל הסכים לתת לי גב לדחוף את הנושא. ואז העליתי את זה בדירקטוריון ובהחלטה דקלרטיבית החלטנו ש-10% מהנקלטים יהיו ערבים. אבל ההחלטות שמתקבלות למעלה, לא תמיד מתבצעות למטה. דיברתי עם מנהלי משאבי אנוש וראיתי שלרובם יש רצון טוב, אבל שכבעלי תפקיד פקידותי הם פחדו להסתכן ולהיכשל.

"ואז התמזל מזלי והתחילו לגייס עובדים ערבים למוקד. בכל המחוזות קלטו ערבים חוץ ממחוז חיפה. פניתי בעניין הזה למנכ"ל, שפנה לגורם בכיר, שכתב לו מכתב שהוא רוצה לגייס אבל פוחד שהרמה תרד. רק אחרי המכתב, הדירקטוריון הבין שיש פה בעיה. אני אמרתי שהוא צריך להישאר בתפקיד והעונש שלו יהיה לגייס 30 אחוז ערבים. אחרי הגיוס הזה הגענו לכמעט 400 עובדים בחברת חשמל וזו הייתה דוגמה לכמה שהמחויבות של ההנהלה הבכירה היא קריטית. העסקת ערבים היא נכס לחברה גם בהיבט הכלכלי וגם בהיבט החברתי: אנחנו לא נפגשים לא בבית הספר לא בצבא וגם לא באוניברסיטה. אנחנו יכולים להיפגש רק במקומות העבודה".

דביני העלה בעיה נוספת: "למה לא פוגשים ערבים בהנהלות של התאגידים הגדולים? תמיד יותר קל לקחת את העובדים הטובים לאותו מיזם בצפון, במגזר הערבי, וכך אתה מייצר איזו תקרה מגזרית פריפריאלית שחוסמת אותו. המנהל היהודי לא מכיר את הערבים, הוא מכיר את המנהל הערבי המוכשר מהארגון, ונוח לו לקחת אותו. גם לאותו עובד נוח להתקרב הביתה, לקבל אחריות ולהיות מנהל גדול. אבל הוא נתקל בתקרה שלא תאפשר לו לחזור בחזרה להנהלה הראשית".

רים יונס, מנכ"לית אלפא אומגה, הפועלת מנצרת, דיברה על הצד הפחות חיובי שבמעבר חברות ליישובים ערביים. "אם ניקח את זה לאקסטרים, נהיה עדים לכך שחלק מהחברות יעבירו סניפים לערים ערביות, ואז נשכח את הערבים שעובדים בתל אביב. אני רוצה מאוד לחיות בתל אביב ולגדל את הילדים שלי לחיות ליד היהודים, אבל אני רוצה שהם ילמדו את השפה הערבית ואת התרבות הערבית, ואם זה היה אפשרי, זה היה עושה לנו את החיבור, במקום להפריד את הערבים לערים הערביות".

קבלה לעבודה
 קבלה לעבודה