מגמה חדשה: בתי הדין הרבניים פוסקים מזונות ילדים

חוסר הוודאות בהליכי גירושין במדינת ישראל נובע בעיקר ממאבק הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה. מדובר במאבק המפעיל לחץ כבד על שני הצדדים בניהול הליכים משפטיים, גם במקרים בהם אין כל הכרח לעשות כן, לצורך השגת סמכות דיון בערכאה שלדעתם תיתן להם יתרון, או על מנת למנוע תפיסת סמכות מהצד השני. 

בעשור האחרון חל שינוי קיצוני בפסיקה, שרק הקצין את מאבק הסמכויות. בעוד שבמשך כמה עשורים נכתבו תילי תילים של פסקי דין בבג"צ ובבית המשפט העליון, שמטרתם לוודא כי בתי הדין הרבניים לא יטלו לעצמם סמכויות שלא כדין, ב-2003 ניתן בג"צ פלמן (בג"צ 8497/00) ששינה את דיני המשפחה באופן מהותי וחיזק אף יותר את סמכות בתי הדין הרבניים לדון בעניינים מעבר לעיין הגט או תביעה רכושית; כלומר, במזונות ילדים. 

בג"צ פלמן קבע את עיקרון כיבוד הערכאות כעיקרון-על. במקרה בו בית הדין הרבני קובע כי נתונה לו סמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים, משמורת הקטינים או מזונות האשה - יש לכבד החלטה זו ולא למהר לעתור לבית משפט אזרחי. "בשטח", כתוצאה מבג"צ פלמן, בתי הדין הרבניים מקיימים דיונים בני כמה דקות, במהלכם הם קובעים כי הסמכות לדון בכל הכרוך לגירושין נתונה להם - ובכך תם העניין.

במציאות שנוצרה אחרי בג"ץ פלמן, נשארה רק טריטוריה אחת בתחום סמכותו של בית משפט לעניני משפחה: ההלכה הפסוקה לפיה מזונות ילדים אינם ניתנים לדיון בבית הדין הרבני, אלא הסמכות לדון בהם נתונה תמיד לבית המשפט לענייני משפחה. הלכה זו כובדה ברוב רובם של המקרים, גם על ידי בתי הדין הרבניים וגם על ידי בתי המשפט.

לא עוד. בשני פסק דין שניתנו לאחרונה קבעו בתי הדין הרבניים (בתל אביב ובחיפה), כי נתונה להם הסמכות לדון גם במזונות ילדים, שנכרכו לתביעת גירושין שהגיש האב כנגד האם. פסקי דין אלה לא נכתבו בחלל ריק, והם תוצאה ישירה של פסק דינו של כבוד השופט ניל הנדל מבית המשפט העליון לפיו לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לדון במזונות ילדים שנכרכו לתביעת הגירושין.

לכך יש לצרף את פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט גרוניס, שדחה בקשה לדיון נוסף על פסק הדין של השופט הנדל וקבע כי "בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה, ובוודאי שלא נקבעה בו הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף". גרוניס גם חידד את העניין וקבע במפורש, כי "ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים". 

הרב אולשינסקי מבית הדין הרבני בחיפה והרב שטסמן מבית הדין הרבני בתל אביב, הסתמכו בפסקי הדין שהוציאו תחת ידיהם על פסקי הדין של גרוניס והנדל וקבעו כי לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים. לתפיסתם, כל עוד דן בית הדין הרבני בענין זה אין מקום לקיים דיון נוסף בבית המשפט למשפחה.

לכאורה, ארגוני הנשים היו אמורים להזדעק נגד הרחבת סמכותו של בית הדין הרבני, אבל אם נכנסים לעובי הקורה לא מדובר בהכרח בפגיעה בזכויותיהן של האימהות. כבר נכתב לא אחת, שלצד המגמה הרווחת בבתי המשפט לענייני משפחה לאפשר משמורת משותפת כמעט כברירת מחדל, התפתחה נטייה לפסוק מזונות מופחתים ומצומצמים (עד כדי 50% מסכומי המינימום שנקבעו קודם לכן). מגמות שוויוניות אלה לא בהכרח ימצאו מקום בפסיקת בתי הדין הרבניים. משכך, יכולה פסיקתם אף לעלות בסכומה על פסיקה מקבילה של בית המשפט לענייני משפחה.

 ■ הכותבת היא עו"ד מומחית בדיני משפחה ובעלת האתר www.getup.co.il.