למה בכה אובמה

קריאת התיגר של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, על קנאי הנשק החם בארצו, אלה שמוכנים להילחם על הזכות של כ-ו-ל-ם לשאת אקדח או רובה סער או תת-מקלע, או את כל הכלים האלה, ולהשתמש בהם נגד חיתו יער או בני אנוש, היא קרב אבוד, ואובמה יודע זאת היטב. נאומו האמוציונלי בבית הלבן, אמש, נגד הלובי של תעשייני הנשק ונגד עושי דברם, כל המחוקקים הרפובליקנים (ומעט דמוקרטים) שמסכלים כל מאמץ לתחום את התפשטות הסרטן הזה, היה זעקת תסכול, שחרור קיטור של חרון, יותר מאשר התוויה של מפת דרכים פרקטית להידוק הפיקוח הממשלי על ג'ונגל סחר הנשק בארה"ב.

אובמה, פרופסור למשפט חוקתי, מבין את מגבלות משרתו. הוא נשיא, לא קיסר (למרות שרפובליקנים רבים משוכנעים שההיפך נכון), והוא אינו יכול לשנות בהינף קולמוס את התיקון השני לחוקה, חלק ממגילת הזכויות האמריקאית, שקובע: "(היות ש)מיליציה מפוקחת היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, לא תופר זכותם של בני אדם לשאת נשק". הפרשנות שהעניקו בתי-המשפט בארה"ב למשפט העקום הזה במרוצת השנים פוטרת אזרחים מהצורך להצטרף ל"מיליציה" כדי להתחמש. בארה"ב המודרנית כל אדם הוא מיליציה, אם רק ירצה, וכל דירה ארסנל לגיטימי.

וכך, ארה"ב טובעת בנשק אישי. אין כמותה בתבל. "באמריקה, אם-16 הוא כמו אופניים ואקדח הוא כמו תרסיס גז מדמיע, משהו שלוקחים כשיוצאים מהבית", אמר לי פעם איש עסקים ישראלי, שמשווק נשקים אישיים בארה"ב. לפי אומדן שפירסם שירות המחקר של הקונגרס (CRS), נרשמו בארה"ב ב-2009 כ-310 מיליון כלי נשק אזרחיים - יותר ממספר התושבים באותה שנה (307 מיליון). זו היתה השנה הראשונה שבה נחצה קו השוויון המספרי בין אנשים לכלי נשקם בארה"ב ונראה שהמגמה הזו נמשכת גם עתה, למשוש ליבם של יצרני הנשק האישי. חרושתני הנשק החם הם מפגעים בריאותיים, אך שלא כיצרני הסיגריות מחוללי הסרטן, הם אינם צריכים לפרסם על מוצריהם אזהרות סיכונים למשתמשים.

הדמעות שנקוו בעיניו של אובמה באמצע נאומו, כאשר הוא הזכיר את הטבח בכיתה א' של בית-הספר היסודי סנדי-הוק בניוטאון, קונטיקט, בדצמבר 2012, נבעו לא רק מיגון נורא על דמם השפוך של פעוטות אלא מחימה על אלה שסוגדים באדיקות פגנית לתיקון השני לחוקה ומסרבים, בעיקשות פרדית, לתקן את הרשת הרגולטורית המחוררת שמסדירה מכירות נשק לאזרחים. נתת אצבע - נתת את כל היד, אומרים קנאי הנשק החם. אסור לוותר בנושא עקרוני - לא, קדוש - כזה. הם מסרבים אפילו לאסור מכירות נשק לאנשים שנמצאים ברשימות השחורות של "אסורי טיסה" - חשודים בקשר לארגוני טרור, שאינם מורשים לעלות על מטוסי חברות אמריקאיות. רוחות רעות של פרנויה המונית מנשבות בקרב הציבורים האלה. בעיניהם, קריאה להידוק הרגולציה על מכירות נשק היא צעד ראשון בדרך לפשיטות ה"גסטאפו של אובמה" על בתי אזרחים שומרי חוק כדי להחרים את רובי הסער שלהם.

על הפנאטיות הלא רציונלית הזו יצא קצפו של הנשיא: "הזכות שאי אפשר לשלול אותה לחיים, לחירות ולנהייה אחר האושר נלקחה מאותם סטודנטים במכללות בבלקסבורג וסנטה-ברברה (זירות רצח המוני), מתלמידי בית-הספר תיכון בקולומביין ומתלמידי כיתה א' בניוטון - תלמידי כיתה א'! - ומכל אותן משפחות שלא יכלו להעלות בדמיונן שקליע של אקדח ייטול מהן את יקיריהן. כל פעם שאני חושב על הילדים האלה, אני נתקף בזעם (כאן הוא מחה דמעות מעיניו). ודרך אגב, זה קורה כל יום ברחובות שיקאגו".

וכי מה רוצה אובמה, בסך הכל? הוא ויתר על איסור מכירת נשקים אוטומטיים, הכלים המועדפים על רוצחי המונים - טרוריסטים איסלמיסטים קיצוניים או סתם מטורפים - מפריס עד קליפורניה, מכשירים שמאפשרים קטל יעיל בלחיצה מתמשכת על ההדק. רק הקונגרס יכול להטיל איסור כזה (והוא אכן הוטל בעבר), אך זה לא יקרה בהרכב הנוכחי של הסנאט ובית-הנבחרים.

אובמה מסתפק אפוא בקריאה להידוק התקנות הקיימות להסדרת סחר נשק, איזה נשק שלא יהיה. כיום, חייבים סוחרי נשק מורשים לבדוק את הרקע של קונים פוטנציאליים באמצעות מאגרי המידע של הרשויות הרלוונטיות. אבל מוכרי נשק באינטרנט, אנשים פרטיים שמוכרים את האקדח האישי שלהם, או סוחרים בירידי נשק, למשל - כל אלה פטורים. אובמה רוצה להכניסם למעגל הרגולציה. תגובת הפנאטים, ובראשם ארגון בעלי הנשק בארה"ב (NRA): על גופתנו! הם טוענים שהנשיא חורג מסמכויותיו ומתחייבים לפנות לערכאות על כל צעד ושעל כדי להכשיל את היוזמה. אובמה אף שואף להוסיף מאות עובדים לאף.בי.איי. כדי ליעל את בדיקות הרקע של רוכשי הנשק - להבטיח, למשל, שפגועי נפש או עברייני עבר לא יכולו להניח ידם על הדק כלשהו. אך מחוקקים רפובליקנים, שנהנים מרוב בשני בתי הקונגרס, כבר הבהירו שהם ימנעו כל הקצבה לצרכים כאלה.

"כבר מיומו הראשון בבית הלבן, הנשיא לא כיבד אף פעם את הזכות לבעלות חוקית ובטוחה על כלי נשק, זכות שהאומה שלנו מייחסת לה חשיבות מאז היווסדה", אמר אמש יו"ר בית-הנבחרים, הרפובליקן פול ראיין. "במקום להתמקד בפושעים ובטרוריסטים, הוא מסמן אזרחים שומרי חוק. מילותיו ופעולותיו הן בעצם מסע הפחדה שחותר תחת חירות האזרחים". פנאטים אחרים טוענים שנאום אובמה לא היה אלא "תיאטרון פוליטי" בלי להיות מודעים למשמעות האירונית של דבריהם - הרי הם עצמם אשמים בסירוס היוזמות השפויות של הנשיא.

וכך, המזוכיזם הלאומי מוסיף לעשות שמות בארה"ב. לפני שלוש שנים, אחרי טבח תלמידי כיתה א' בניוטאון, כתבתי: "המעצמה שמתיסרת בחבלי מצוקות כלכלייות (אלה אמנם התפוגגו מאז)... שפערי ההכנסות בין מאיוניה העליונים למאיוניה התחתונים מגיעים למאות אחוזים, ושצינורות המוביליות החברתית שלה הולכים ונסתמים - המעצמה הזו מעניקה ביודעין לאזרחיה השחוקים ביותר, לחוליותיה החלשות ביותר, נתיב מילוט מהמציאות הבלתי נסבלת שלהם: אותו אקדח חצי אוטומטי בפחות מ-100 דולר.

"אמנם מדובר במתי-מעט מאלה שהמערכת פלטה אותם. בקמצוץ. מיליונים על גבי מיליונים סובלים בשקט, נאבקים ורובם מוצאים דרך חזרה. אבל בודדים, החלשים ביותר, מעורערי נפש, חסרי מצפן מוסרי, אלה שנצרבים בתחושת עוולה שאינה שוככת, אלה עלולים להופיע מחר, בעוד חודש, עוד בעוד שנה, בקניון, בבית-ספר, או בקמפוס, בווירג'יניה או במונטנה, ולתבוע את נקם עליבותם עם רובה סער קצוץ קנה. ואת זה, בדומה להוריקן, אי אפשר, ולא יהיה אפשר, למנוע".

לא הייתי צריך להיות נביא גדול כדי לכתוב זאת. ואכן כך היה. עשרות פעמים. מאות קרבנות. כך הווה וכך יהיה. אובמה הגיע למשרה הרמה עלי אדמות מלא כוונות טובות ועתה, פחות משנה לפני תום כהונתו, הוא מבין שלא הצליח, ולא יצליח, לשנות את המציאות הזו. ולכן הוא בכה.