נשק ביחסים בין מדינות: מאחורי הקלעים של המאבק על הגז

גז וגיאו-פוליטיקה עמדו היום (ד') במרכז הדיון בבג"ץ בעתירות שהוגשו נגד מתווה הגז. השופטים דרשו לראות את חוות-הדעת החסויות שהציגו לממשלה - המועצה לביטחון לאומי, משרד החוץ ומשרד הביטחון - בניסיון להבין את הקשר בין אישור מתווה הגז ובין האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל.

אמנם איננו יודעים מה מופיע בחוות-הדעת האלה, אך אפשר לנחש שנושא אחד אינו מופיע בהן: המאמצים שעושה ישראל כדי לעכב, ואפילו למנוע, את פיתוח מאגרי הגז של שכנותיה. מדובר בזירת פעילות חשאית ודיסקרטית רחוקה מאוד מהעין הציבורית, אך ניתן ללמוד ממנה לא מעט על השימוש שאפשר לעשות בגז כנשק ביחסים בין מדינות.

בג"ץ ערך היום דיון ראשון בעתירות נגד מתווה הגז. המתווה בנוי על שיקולים ביטחונים ומדיניים - כי רק קיומם מצדיק את השימוש בסעיף 52 לחוק ההגבלים לצורך עקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים, שהתנגד למתווה. העותרים מנסים לקעקע את הטענה, שמתווה הגז משרת אינטרסים מדיניים וביטחוניים של ישראל. כדי לעשות זאת, הם צריכים לתקוף את חוות-הדעת שהוצגו לקבינט המדיני-ביטחוני לפני שהחליט כי המתווה אכן משרת את האינטרסים הלאומיים של ישראל.

מדובר בחוות-דעת שהוכנו במשרד החוץ, במועצה לביטחון לאומי וכן במשרד ראש האגף המדיני במשרד הביטחון, עמוס גלעד. תוכנן של חוות-הדעת לא פורסם, אך מקטעים שהודלפו עולה כי נטען בהן שעסקאות יצוא גז למדינות שכנות, כמו טורקיה ומצרים, יחזקו את היחסים המדיניים בין מדינות אלה לבין ישראל.

מדובר בקשקוש, כך לפחות טוענת פרופ' ברנדה שפר, מומחית בינלאומית לענייני אנרגיה ומדיניות חוץ, מאוניברסיטת חיפה. לדברי שפר, עסקאות יצוא גז בין מדינות לא תרמו מעולם לשיפור ממשי ביחסים ביניהן, והיא מציגה דוגמאות הפוכות, כמו הידרדרות היחסים בין רוסיה לאוקראינה, בגלל ניתוק אספקת הגז לאוקראינה בעיצומו של החורף, או הסכסוך בין ישראל למצרים בנושא הנפט שישראל שאבה מסיני. בראיון עיתונאי אמרה שפר, כי "יש קונצנזוס רחב בספרות המדעית, שמדינות יצואניות של נפט וגז נוטות למעורבות אלימה יותר בסכסוכים אלימים מאשר מדינות עניות באנרגיה".

משרד החוץ לא צריך את פרופ' שפר כדי לדעת שהגז אולי לא מביא את השלום, אבל בהחלט ניתן לעשות בו שימוש נגד מדינות אחרות. ישראל מנצלת בשנים האחרונות בצורה אפקטיבית את יכולתה למנוע פיתוח מאגרי גז במדינות שכנות. ליכולת הזו יש משמעות מדינית ברורה, שמורגשת היטב בביירות ובניקוסיה בירת קפריסין, אך עד כה לא עוררה שום דיון ציבורי בישראל עצמה.

ללבנון יש תוכניות שאפתניות לעודד חיפושי נפט וגז במימיה. הערכות גיאולוגים מדברות על פוטנציאל תגליות גז שאינו נופל מזה של ישראל. האזור האטרקטיבי ביותר לחיפושי גז בלבנון, הוא רישיון מספר 9 שגובל מצפון במים הכלכליים של ישראל. היכן בדיוק עובר הגבול הזה - על כך יש מחלוקת בין ישראל ללבנון. הפערים אינם גדולים. הסטייט-דיפרטמנט (משרד החוץ האמריקאי), שמתווך בין הצדדים, כבר הציע רעיונות פשרה, אבל ישראל מסרבת לכל הצעה והמגעים נקלעו למבוי סתום. ההיגיון ברור: כל עוד אין הסכמה, והגבול שנוי במחלוקת, אף חברה בינלאומית בעלת מוניטין לא תקדח בשטח בלוק 9.

לעומת לבנון העוינת, המקרה של קפריסין מורכב הרבה יותר. מדובר במדינה ידידותית ששיתוף-הפעולה עימה הוא אינטרס ישראלי מובהק. ובכל זאת, ישראל מתעקשת לטעון שמאגר אפרודיטה הקפריסאי גולש לתוך שטח ישראלי. במסגרת קידוח "ישי", שנערך ב-2012 קדחה שותפות בשליטת אנשי-העסקים בני שטיינמץ וטדי שגיא בצד הישראלי של אפרודיטה, אך לא גילתה מאגר גז מסחרי. למרות זאת, ישראל מתעקשת לטעון שיש גלישה משמעותית של אפרודיטה לשטחה, ואף נוקטת מהלכים יוצאי דופן כדי לשמור את תוקף הטענה: המדינה האריכה על דעת עצמה את תוקף רישיון החיפושים של שטיינמץ ושגיא, והכריזה על קידוח ישי כ"תגלית", בניגוד גמור למה שהיזמים טוענים.

מה עומד מאחורי ההתנהלות הישראלית התמוהה הזאת? - ההיגיון הפשוט אומר, שמדובר בניסיון ישראלי להשתמש במאגר אפרודיטה כבן-ערובה על-מנת לסחוט מקפריסין ויתורים מדיניים בתחומים אחרים בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל. גם כאן יש לציבור זכות לדעת, אבל אין מי שיתבע אותה. משום מה, יחסי החוץ של מדינת ישראל אנם נושא למאבק ציבורי כמו יוקר המחיה.