מזיקים לעובדים החלשים

את מי משרת בעצם מאבק העובדים שמניעה ההסתדרות?

אבי ניסנקורן / צילום: תמר מצפי
אבי ניסנקורן / צילום: תמר מצפי

שאלת המינון של ההגנה המשפטית הניתנת לעובדים נתונה במחלוקת שנים ארוכות. הפרמטרים העיקריים ידועים ומוכרים: ככל שההגנה הניתנת לעובדים חזקה יותר - היא מקטינה במשהו את רווחיהם של בעלי ההון המשקיעים בעסק, מגדילה במשהו את האבטלה, אך משפרת את מצבם של אותם עובדים הנותרים במקומות העבודה גם במצב שיווי-המשקל החדש.

קיראו עוד ב"גלובס"


איתור נקודת האיזון הראויה, שבה היתרונות עולים על החסרונות, היא עניין לדיון מורכב, הכולל - מלבד שאלות חישוביות - גם מרכיבים נורמטיביים וערכיים.

תמונת המצב מסתבכת עוד יותר, אם מכניסים למסגרתה, בנוסף לאינטרסים אינדיבידואליים של עובדים, גם שאלות של צדק קבוצתי, כלומר, שאלות של צדק חלוקתי בין מגזרי אוכלוסייה שונים.

מלכתחילה, אינטרסים קבוצתיים מעוררים בעיות קשות של העדפה. כל חלוקה של האוכלוסייה לקבוצות, וניסיון ליצור שוויון בין קבוצות אלה, עלולים להתברר כבסיס לאפליה, אם היא נבחנת על סמך חלוקה אחרת של אותה אוכלוסייה, שאיננה יוצרת קבוצות הומוגניות מבחינת החלוקה הראשונה.

לדוגמה, העדפה מתקנת של נשים עלולה לקפח דתיים וערבים. קביעת מכסה מינימלית של דירקטוריות נשים, למשל, מכניסה בדרך-כלל לדירקטוריונים נשים יהודיות, חילוניות ואשכנזיות, משום ששיעור היציאה לעבודה בקרב נשים אלה גדול יותר מאשר ביתר האוכלוסיות הנשיות. בעקיפין, העדפה מתקנת כזאת מקטינה את שיעורם של דתיים, ערבים ומזרחיים במועצות מנהלים.

בדומה לזה, העלאת גיל הפרישה תפעל לטובת אשכנזים (שחלקם בקרב העובדים המבוגרים גדול יותר), ותקטין את חלקם של המזרחיים בשוק העבודה, וכן הלאה. מה שנראה כחלוקה בין-קבוצתית שוויונית על סמך קריטריון חלוקה אחד, עלול להתגלות כחלוקה מקפחת על סמך חלוקה אחרת של אותה אוכלוסייה לתת-אוכלוסיות.

גם לעוצמת ההגנה הניתנת לעובדים יש השלכה חשובה על שאלת החלוקה הבין-קבוצתית. הסיבה לכך היא שהגנות חזקות על עובדים משפרות את מצבם של העובדים החזקים (בישראל: יהודים-גברים-חילונים-אשכנזים), אך נוטות לפלוט מן השוק עובדים שהשוק מתמחר את כישוריהם בחסר (כגון, נשים, חרדים וערבים).

ככל שההקפדה על זכויות עובדים רבה יותר - המשק מתרכז בייצור סחורות ושירותים יקרים בידי עובדים יקרים, ופולט מקרבו עובדים שהסיבה העיקרית להעסקתם היא עלותם הנמוכה.

אילו ההבדל היה רק בין עובדים מיומנים לעובדים בלתי מיומנים, ניחא; ניתן היה לראות בכך תמריץ חיובי לרכישת כישורים מקצועיים. אך אם ההבדל נובע מעמדה תרבותית בלתי ניטרלית, משמעות הדבר היא קיפוח מגזרי ו/או עדתי.

נדגים זאת במה שקרה לאחרונה בקבוצת עבודה של נשים חרדיות. מרחב ירושלים של ההסתדרות יזם לפני כחודש מבצע מתוקשר של התאגדות כ-600 עובדות חרדיות ברשת מוקדים טלפוניים בבית-שמש ובירושלים, בשם נטסורס, במטרה להגיע להסכם עבודה קיבוצי.

על-פי הדין בישראל, זכותן של העובדות להתאגד, וזכותה של ההסתדרות לעשות נפשות לשירותי ההתאגדות שהיא מעניקה למצטרפים אל שורותיה. גם מנקודת-ראות הלכתית, אין מניעה עקרונית להתאגדות כזאת, וכך פסקו, בין השאר, הרב אליעזר-יהודה וולדנברג, המכונה הציץ אליעזר, הרב עובדיה יוסף ועוד.

דא עקא שבעל החברה אינו מחויב, לא על-פי דין ולא על סמך שום עיקרון מוסרי או דתי, להמשיך ולקיים את החברה, בוודאי לא כשהוא חושש להפסד כספי, ועל כן הוא פעל לסגירת החברה.

וכך הודיעה חברת נטסורס כי היא תיסגר, לאחר שהעובדות ניסו להתאגד בהסתדרות, ובעלי החברה הוכפשו כ"מעסיקים נצלנים ומקפחים", מה שיגרום למאות נשים חרדיות לאבד את מקום עבודתן.

הסיבה היחידה שבגללה חברות יעדיפו מיקור חוץ במרכזי שירות מרוחקים היא מחירה של שעת עבודה. אילו עלות השירות באמצעות מיקור חוץ הייתה דומה לעלותו במרכזי שירות פנימיים, שעובדיהם מקבלים שכר נדיב, לא היו החברות פונות למיקור חוץ. ממילא, המועסקים בחברות מיקור חוץ בעולם הם תמיד אנשים ממגזרי אוכלוסייה מקופחים.

נשים חרדיות, בפרט, נמצאות במצב קשה בשוק העבודה. כדברי הביטוי הידוע ביידיש, עס איז שווער צו זיין א-ייד, אבער עס איז שווערער צו זיין א-יידענע: קשה להיות יהודי, אבל קשה יותר להיות יהודייה.

חרדיות נוטלות על עצמן עול קשה של טיפול במשפחה גדולה, הניידות שלהן מוגבלת לפעמים, ולא אחת הן נתקלות בדעות קדומות בקרב מעסיקים.

כדי להתגבר על הקושי, יש צורך ברכישת מיומנויות מקצועיות, אך - בין שהדבר מוצדק ובין שלא - גם בהתפשרות על שכר העבודה או על תנאי העבודה.

בעולם בלתי מושלם עדיף לעתים להתפשר בטווח הקרוב, ולתקן את העולם בהדרגה. בחיי המעשה, נשים חרדיות שאינן מוחלות קמעא על כבודן ועל שאיפתן לשוויון מלא, מוצאות את עצמן ללא תעסוקה כלל.

חברות מיקור החוץ עובדות בשוק שרף הכניסה אליו איננו גבוה במיוחד. לכאורה, כל אחד יכול לפתוח חברה כזאת, להקים אולמות תעסוקה, צוותי הדרכה ומנגנון בקרה ולהתפרנס מן הפער בין השירות שנותנים העובדים לבין התשלום הניתן על-ידי הלקוחות.

זהו שוק שאין בו טכנולוגיה ייחודית, אין בו גישה ייחודית ללקוחות, ואין מיתוג יקר. מה שנחוץ הוא נכונות ליטול סיכון עסקי ויכולת תפעול טובה. וראו זה פלא, החברות העוסקות בכך במגזר החרדי - נער יספרם.

ככל הנראה, שולי הרווח של חברות אלה אינם מצדיקים נהירה של משקיעים אל התחום. אילו היו השוליים רחבים, כנראה תחרות הייתה מצרה אותם במהירות, בהיעדר סיבה מבנית לריכוזיות.

על הרקע הזה ניצב בעל חברת מיקור החוץ, שההסתדרות מניעה את עובדותיה להתאגד, וכך לייקר את עלות עבודתן, במצב בלתי אפשרי. מלכתחילה הוא נכנס לתחום שרוב השוק ראה אותו כבלתי אטרקטיבי. החשש שלו, שמא עלות ההתאגדות תעביר את העסק למצב של הפסד, הוא מבוסס, ומידת הזהירות העסקית תחייב אותו, אפוא, לעבור לעסקים אחרים.

את מי משרת, אם כך, מאבק העובדים שמניעה ההסתדרות? - קרוב לוודאי שלא את הנשים החרדיות. מאבק ההסתדרות מוציא מן השוק את העבודה הזולה של נשים חרדיות, ושולח אותן חזרה הביתה. בכך, הוא משרת את העובדים החזקים יחסית: גברים או נשים חילוניות, שהשוק מוכן לשלם להם יותר.

לכתבה הקודמתשיקולים זרים בפסיקה?