מותו של שופט

במערכת האמריקאית, רק מוות אחד ישווה למותו של נשיא: זה של שופט בבית המשפט העליון. זה מאורע המזעזע את אמות הספים, מדווח במהדורות חדשות מיוחדות, נפרש על פני העמוד הראשון של כל עיתון באמריקה. במשך שבועות, אמריקה מתבוננת בעניין בלתי רגיל בתהליך המינוי של מחליף. החוקה מפקידה את המינוי בידי הנשיא, אבל מחייבת את הסכמת הסנאט. התהליך כולו אורך חודשים אחדים, ועוצר את נשימתה של אמריקה.

זה קרה אתמול בערב, והדרמה גדולה במיוחד, כמעט חסרת תקדים, מפני שהמסתלק הפתאומי (כן, אפילו בגיל 79 אפשר להסתלק פתאום) הוא אנטונין סקאליה, ותיק השופטים העליונים, שהשפעתו על המשפט האמריקאי ב-30 השנה האחרונות הייתה פנומנלית; בעצם לא על המשפט לבדו, כי אם על התרבות הפוליטית ואפילו על תרבות הדיבור.

הוא היה איש ימין מובהק, או כפי שאומרים באמריקאית, "שמרן". הוא קינא ל"כוונות המקוריות" של מנסחי החוקה, והתנגד בשצף קצף, לעתים קרובות בכעס ובאירוניה, ואפילו בסרקזם, למה שמכנים "חקיקה ממדוכת בית המשפט". במובן הזה השפעתו של סקאליה הרחיקה, מדעת או מבלי דעת, עד ישראל. ההתנגדות בארץ ל"אקטיביזם" של בית המשפט העליון ניזונה במידה ניכרת מאוצר המלים ומן הטונים של הוויכוח הציבורי בארה"ב.

אחד הנושאים הטעונים ביותר

מותו של סקאליה טורף בן-לילה את הקלפים הפוליטיים. מנהיגי הרוב הרפובליקאי בסנאט הודיעו, כי לא יניחו לנשיא למנות לו מחליף. זה עניינו של הנשיא הבא, הם אומרים, "זה שמונים שנה שנשיאים אינם ממנים שופטים עליונים בשנת בחירות".

הנשיא אובמה מיהר להודיע, כי הוא ימלא את חובתו החוקתית, וימנה מחליף ב"זמן הנאות". הדמוקרטים, אשר איבדו את הרוב בסנאט בבחירות של נובמבר 2014, דורשים דיון והצבעה.

זו אינה שאלה נוהלית בלבד. היא נוגעת עכשיו לעצם ההתמודדות האלקטורלית, לא רק בבחירות לנשיאות, אלא גם בבחירות לשורה של מושבי סנאט, אשר יתפנו בנובמבר. בארבעים השנה האחרונות, מינוי שופטים עליונים היה אחד הנושאים הטעונים ביותר של הפוליטיקה האמריקאית. הוא חזר והועמד במרכזן של מערכות בחירות, והשפיע במישרים על תוצאותיהן.

עליית רונלד רייגן ב-1980 הייתה תוצאה של התנגדות גואה לליברליות של בית המשפט העליון בשנות ה-60 וה-70; ניצחונו הדחוק של ג'ורג' בוש הבן בבחירות של 2004 היה במידה רבה תוצאה של הצלחתו להעמיד את הרכב בית המשפט העליון סמוך מאוד למרכזה של תשומת הלב במדינות מפתח, בייחוד באוהיו. שם הוכרעו הבחירות לטובת בוש מכוח התגייסותם של מצביעים נוצרים ימניים.

ההפלות שהולידו את הימין הנוצרי

הימין הנוצרי התארגן פוליטית, והתחזק פלאים בשנים שלאחר פסיקת בית המשפט העליון לטובת חוקיות להפלות מלאכותיות, ב-1973 (Roe v Wade). ההחלטה ההיא מוסיפה להיות השנויה ביותר במחלוקת בתולדות בית המשפט, מפני שהיא הייתה מיוסדת על פירוש מרחיק לכת של כוונות החוקה. היא ייחסה "זכות לפרטיות" לחוקה, שלא נכללה בה במפורש.

נוכחותם של רפובליקאים בבית הלבן 20 מתוך 28 שנה, בין 1980 ל-2008, הקנתה לנשיאים שמרנים את ההזדמנות להטות את בית המשפט ימינה, אבל לא במידה שהניחה את דעת הימין הנוצרי. ביל קלינטון הצליח למנות שני שופטים ליברליים (אגב, שניהם יהודים) בזמן כהונתו.

שני שופטים שמינה רונלד רייגן, ואחד שמינה בוש האב התבררו כפחות שמרנים מן המקווה. ברק אובמה מינה שתי נשים (יהודייה והיספאנית). המינויים האלה האטו את התנופה ימינה, ובמקרים אחדים אפילו הכשילו אותה.

בית המשפט לא העז לשנות את פסיקת 1973 לטובת הפלות. בית המשפט הרחיק לכת בקידום זכויות ההומוסקסואלים, תחילה באמצעות ביטול ההפללה של יחסים חד-מיניים ואחר כך בהחלטה דרמטית להעניק גושפנקה לנישואים חד-מיניים.

להפתעת הכול, בית המשפט סירב להפקיע את התוקף החוקתי מרפורמות הרפואה הציבורית עצומות-הממדים של ממשל אובמה, שהימין קידש עליהן מלחמת-חורמה.

אבל בית המשפט הנוטה-ימינה קיבל שורה של החלטות, שהחרידו את השמאל האמריקאי. אולי המפורסמת ביותר היא זו שהוציאה גזרה שווה בין חופש הדיבור לבין תרומות כספיות למועמדים פוליטיים. מכוחה נחלש בשנים האחרונות מאוד הפיקוח על הוצאות בחירות, והתחזקה השפעתם של יחידים בעלי-ממון.

מסמך חי או מסמך מת

מותו של סקאליה, אפילו לא יתמנה לו יורש ליברלי בחודשים הבאים, עומד למנוע הכרעה לטובת השמרנים בשורת עניינים המתבררים השנה בבית המשפט. העניין הבולט ביותר הוא הערעור על רצונו של הנשיא להימנע מלגרש מיליוני מהגרים לא-חוקיים. שני תיקים אחרים נוגעים לצמצום למעשה של הזכות להפלות מלאכותיות.

סקאליה היה מושחז כמעט כמאכלת, נשא נאומים פומביים לרוב, תקף שופטים עליונים אחרים, והיה עקיב בדעתו שהחוקה ככתבה-וכלשונה לא נועדה להתרחב וללבוש צורות חדשות. לשון אחר, היא אינה "מסמך חי", כפי שטוענים הליברלים. פעם אחת הוא תיאר את הגיונם של עמיתיו הליברליים כ"מימרות-כנף מיסטיות שמקומן הראוי הוא בתוך עוגיות-מזל". באמת.

אפשר עכשיו לצפות שהרכב בית המשפט העליון יהיה נושא מרכזי בסיבוב הבא של הבחירות המקדימות לנשיאות ב-27 בחודש, בדרום קרוליינה. נקל לשער שהילארי קלינטון אצל הדמוקרטים; וג'ון קייסיק, ג'ב בוש ומרקו רוביו אצל הרפובליקאים ישמיעו אותה טענה עצמה נגד המורדים במחנותיהם, ברני סנדרס מזה ודונלד טראמפ וטד קרוז מזה: הם אינם בני-בחירה בגלל קיצוניותם ובגלל אישיותם; מוטב להצביע בעד המתונים (יחסית) והפרגמטים (יחסית), כדי להבטיח שנשיא "ממפלגתנו" ימנה את השופטים העליונים הבאים.

משורה ישחרר רק המוות

הניסיון מראה, שהבלטת הנושא הזה מועילה לימין. אבל הדמוגרפיה הפוליטית של ארה"ב עומדת בסימן שינויים, כפי שהפגינו הבחירות לנשיאות של 2012. מה שעבד עשרים שנה קודם, כאשר היה רוב לבן ברור בין המצביעים, אולי לא יעבוד הפעם. הדמוקרטים ינסו להפיח חרדה בין מיעוטים, בעיקר היספאנים, מפני "סקאליה חדש".

דמוקרט אחד כבר הזהיר מצביעים צעירים, הנוטים לאדישות פוליטית, שנשיא רפובליקאי ימנה שופטים עליונים צעירים מאוד, כדי שיאריכו ימים, יטבעו חותם "וישפיעו על חייכם עד שתגיעו אל שנות ה-60 שלכם".

בזה בדיוק העניין: בית המשפט העליון של ארה"ב כולל רק תשעה שופטים, מספר שלא השתנה מאז 1869. חבריו מתמנים לכל חייהם. רבים נוטים לפרוש מרצון, אבל הרוב נשארים עד גיל מופלג. בבית המשפט מכהנת כיום שופטת עליונה בת 83 (רות ביידר גינזברג), שופט עליון בן 80 (אנתוני קנדי) ושופט עליון בן 78 (סטיב בראייר). ב-1990 פרש מבית המשפט העליון ג'ון פול סטיבנס, שכיהן 35 שנה. הוא היה בן 90 ביום פרישתו, וליחו לא נס עד יום כהונתו האחרון.

בכל תולדות ארה"ב היו 112 שופטים עליונים (ו-44 נשיאים). הגיונם מוסיף להדריך את המשפט האמריקאי דורות לאחר מותם. לא פעם השפעתם ארוכת הטווח הייתה גדולה מזו של נשיאים.

במקרה אחד, נשיא לשעבר כיהן לאחר פרישתו כנשיא בית המשפט העליון (ויליאם הווארד טאפט, לפני תשעים שנה. "אין משרה שהייתי רוצה לכהן בה יותר מאשר נשיא בית המשפט העליון", הוא נהג להגיד).

בימי אובמה הראשונים רווחו ניחושים שהוא יציע מושב בבית המשפט העליון להילארי קלינטון. הוא לא הציע, והיא ממילא לא הייתה מקבלת. היא מעדיפה למנות שופטים עליונים, לא לכהן לצידם.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny