אם כבר פותחים קזינו

אזור המלונות שואב את הכסף והחיים מאילת. קזינו, אם יוקם מתישהו, צריך למקם בתוך העיר

אני מתעבת הימורים בכל לבי, אבל אם כבר מתעקשים להפוך את אילת לעיר ההימורים הישראלית, ואולי כל מדינה צריכה להסכים שתהיה בה אחת כזו - הייתי מקפידה שהרישיון לקזינו לא יימסר בשום פנים ואופן ליזם בינלאומי שיקים אותו במבנה סגור בשולי העיר.

גם למלונות הגדולים שלאורך המפרץ לא הייתי נותנת את הזכות המיוחדת. במקום למלונות, הייתי דורשת שמכונות הרולטה ורישיון הפעלתן יינתנו לתושבי אילת, שיציבו אותן במסעדות, בפאבים, בבתי-קפה ואפילו בקיוסקים ברחובות העיר, שבהם פעילים עסקים בבעלות מקומית.

בכך לפחות ינוצלו עסקי ההימורים לתיקון איוולת אורבנית רבת-שנים. טבעם של עסקי התיירות שהם עתירי משרות כפיים זמניות, ומעטים בהם תפקידי ניהול יצירתיים. ככל שמפעל התיירות קטן - יש בו מקום ליוזמת יחידים (אמנות רחוב, הדרכה וכיו"ב); וככל שהוא גדול (מלון רב-חדרים) - כך מתרחבת שכבת עובדי הזיעה.

אילת היא עיר נופש, ותיירות היא התעשייה העיקרית שמפרנסת אותה. בתוך המציאות הנתונה יש שתי אפשרויות: הראשונה - שאילת תהיה עיר שרשתות בתי-מלון גדולות מציבות בה מלונות ומשתמשות בתושבים כעובדי שירות בשכר מינימום. האפשרות האחרת היא שאילת תהיה עיר נופש שתושביה יזמים קטנים, שעסקיהם ניזונים מתיירות, והם מתפרנסים בכבוד ואולי אף מתעשרים מעסקיהם הפרטיים שמשרתים גם אוכלוסייה מקומית.

אילת של היום היא האופציה הראשונה. את הרווחים מבתי-המלון קוצרים תאגידים, ולכן הכסף שנוצר בעיר הדרומית מגיע לכיסים ולידיים שמוציאות אותו בעסקים ובערים אחרות. גם שטחי המסחר הצמודים למלונות, רובם המכריע מאוכלס בחנויות של רשתות.

נוסף לכך, המלונות מעודדים את האורחים להישאר בתוכם: לאכול, לשתות, להסתפר, לבלות עם הילדים. כש"הכול כלול", גם כל הכסף שמוציא המבקר נשאר בקופות המלון.

ואם לא די בכך, תוכנית הבינוי שחילקה את העיר מזמן לשני אזורים מנותקים: "העיר" ו"אזור המלונות", ומדירה את התיירים משכונות התושבים, מקבלת חיזוק במהלכי התכנון החדשים, שמרחיקים את שדה התעופה, שהיום עוד מביא נוסעים לסביבת העיר.

דיון מוסרי

במחלוקת הקזינו שהתלקחה בשבוע שעבר, התווכחו על מוסר יהודי וניצול אוכלוסיות מוחלשות שיתמכרו להימורים. בינתיים הקזינו יחכה כנראה לקואליציה הבאה. אבל אם כבר הגענו לאילת ולדיון "מוסרי" סביבה, אולי כדאי להשתמש בהזדמנות כדי לתהות בקול רם האם ראש העיר מנצל את זרם התיירים שמגיע אליו כדי להעשיר את תושבי עירו, או שבבלי דעת הוא מזרים את המשאב העירוני הבלעדי הזה לכיסם של זרים.