הצלצול הוא להורים

א. אפשר בהחלט לומר שהפולמוס השבועי - איך, מתי ואיפה הפכנו לעם - שבו עסקו בלהט מסוים רבנים ובדחנים, היסטוריונים ופוליטיקאים, הוא בהחלט סוג של התקדמות כבירה מבחינת השיח הציבורי. ביחס לפולמוסים קודמים הוא ממש ברמה גבוהה; רק נסו להיזכר, חברות וחברים, שרק שבוע קודם השתעשעה הארץ לדקה סביב הפא הדגושה של ח"כ ברקו, שלא מזמן צחקנו כולנו אחרי שח"כ סמוטריץ' הפריך את דוח העוני ואת הסטטיסטיקה כולה כשאמר שיש לו חמישה ילדים ושניים מתוכם לא עניים, ואיך אפשר לשכוח שלא הרבה קודם עסקנו במופתי ובשאלה מי יותר גרוע, הוא או היטלר. מהבחינה הזאת לפחות, אנחנו יכולים לברך על שבוע לא רע בכלל. אם כי לא בלתי סביר להניח שמאחר שמדובר בטנגו, מתישהו בזמן הקרוב יגיע צעד משמעותי לאחור. למזלנו, יש לנו לא מעט ח"כים שידאגו לזה.

באופן כללי, אני מת על ויכוחים שמנסים לקבוע את נקודת ההתחלה של איקס. כמו כל הורה, אני נאלץ לעסוק בשאלות הרות גורל כאלה על בסיס יומי: הוא התחיל, כי היא לקחה לי, כי הוא הרביץ לי, כי היא העליבה אותי, כי הוא דחף אותי, כי היא דרכה עליי; כל החיים זה ביצה ותרנגולת. שלא כמו אחרים, יש לי סבלנות אין-סופית לדברים האלה. מצדי אפשר לשחזר כל אירוע אחורה עד למפץ הגדול. אני מוצא את חוסר התוחלת שבזה מאוד מרגיע. אותו דבר בנוגע לעם היהודי. דווקא בגלל שזה מעניין אותי וקראתי על זה קצת, אני מבין שאין דרך לדעת ושבינינו, זה לא באמת משנה איפה תתקע את הנעץ שלך על מפת ההיסטוריה והמיתולוגיה - אור כשדים, בין הבתרים, מעמד הר סיני או בריאת העולם: כולם צודקים.

זה גם מה שאני אומר לילדים כשהם מתחילים עם מי התחיל: שניכם צודקים, אבל עכשיו השאלה היא לא מה היה אלא מה יהיה. לא ככה? ובכל מקרה, לפעמים נדמה שכל ההתעסקות במה היה, באה רק להסתיר את זה שאין לאף אחד מושג מה יהיה.

ב. אני חושב על כל הדברים האלה בעודי פוסע מעדנות ברחוב. הפולמוס הנ"ל התחיל אחרי ששר החינוך הודיע כי השנה הקרובה במערכת החינוך תעמוד בסימן "שנת אחדות ירושלים". מדובר בחלק ממהלך נרחב ביותר שהולך להקים מהומה רבה בשנה הבאה: חמישים שנה למלחמת ששת הימים. הניצחון המזהיר, שחרור ירושלים, הכיבוש, מפעל ההתיישבות - תבחר לה כל אחת את הזווית המועדפת. אני בוחר בכולן בו-זמנית, כי החיים מורכבים. אבל זה לפעם אחרת.

כמעט ואין שבוע ששר החינוך לא מעלה אל השולחן נושא עקרוני לדיון. גם השר שלפניו היה נמרץ שכזה, וכך גם הקודמות והקודמים. שרי חינוך תמיד נוטים לדרמות, מחפשים להטביע את חותמם ברפורמות הגדולות כמו באותיות הקטנות. יש להעריך את זה. אז אני מעריך את זה. אבל בינינו, זו קצת מגלומניה. שרי חינוך לא כל-כך חשובים כמו שהם חושבים. עברתי 12 שנים במערכת החינוך שהייתה רוב הזמן תחת השר זבולון המר ז"ל ואני יכול להצהיר שלא הייתה לו שום השפעה על חיי, ולו המזערית ביותר. כל השינויים שאולי הוכנסו בתוכניות הלימוד לא הזיזו לי. זה אולי מקרה קיצון, אבל אף אחד מכל המורות והמורים שלימדו אותי לא נחרט בזיכרוני ובטח שלא חינך אותי לכלום.

אלה היו שנים חשובות מבחינה אישיותית, אין ספק, אבל תוכנית הלימודים והצוות החינוכי אף פעם לא היו יותר מרעש לבן ברקע, נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה, או הכי הרבה, משהו שכולם יכולים לשנוא יחד. אתה לומד משהו למבחן, נגיד אזרחות, ואתה שוכח הכול בשנייה שאחר כך. הוויכוח של ההורים שלך אם בפרק כזה או אחר יופיע או לא ציטוט מהרמב"ם או מיהודה עמיחי לא קשור לחיים שלך. שניהם יתפוגגו באותה הקלות. אני מוכן לשים עשרים שקל שאפשר להחנות נושאת מטוסים בפער בין רמת האנרגיה שהמבוגרים השקיעו באותו ספר אזרחות לבין רמת העניין של התלמידים בנושא.

שנות בית הספר הן התמודדות יומיומית. אתה מתבגר, מתעצב, חוצב את מקומך בחברה. את מה שאתה רוצה לדעת, אתה לומד לבד. גם את מה שלא. בתוך כל הסערה של חייך כמתבגר, חומר הלימודים זה הדבר הכי שולי בעולם. חובה שצריך למלא ולא יותר. מלבד קריאה, כתיבה וחשבון - כל הידע המועט שלי נרכש אחרי כיתה י"ב.

זו לא המעטה בחשיבותה של מערכת החינוך, רק קצת המעטה בחשיבותה של תוכנית הלימודים. יותר מציונים, בתי הספר צריכים לספק סביבה יציבה, נוחה, מכוונת, בטוחה ותחרותית במידה לתלמידים, להיות קצת כמו סט של סדרת טלוויזיה: כי פחות משנה אם היא על פרקליטים, על רופאים או על כבאים; העיקר זה שהדמויות יעמיקו והדרמה האנושית תוכל לפרוח.

ג. כל זה קורה כשאני פוסע מעדנות ברחוב, כאמור, ומהרהר על חינוך. את מי אני רואה פתאום פוסע מולי, אם לא את חברי הטוב עם השם הבדוי. הוא מורה בתיכון כבר יותר מעשרים שנה. איזו מקריות! בוא חבר, אמרתי לו, אזמין אותך לבירה קרה ואשאל אותך שאלה על חינוך. התיישבנו, הזמנו, השקנו כוסות ולגמנו. אחרי שהתעדכנו מה שלום הילדים, שאלתי אותו מהו בעיניו השינוי הכי מהותי שעבר בשנותיו במערכת החינוך. חשבתי שהוא יגיד משהו על האינטרנט או על פוליטיקה או על תקציבים. בגדול, רציתי לשמוע דברים רעים על המערכת. אבל אחרי הרהור ארוך ענה חברי: ההורים.

ההורים שהוא מדבר עליהם הם אנשים בגילנו. מה הבעיה איתנו כהורים, שאלתי אותו. חברי לגם לגימה ארוכה, כמו שוקל את מילותיו. בגדול, אמר, אנחנו לא מספקים יציבות. בנוסף לחוסר היציבות של גיל הנעורים, הם חווים גם את חוסר היציבות של ההורים. כפל חוסר היציבות הזה דוחף רבים מהילדים דווקא לקונפורמיזם. המרד הוא לעשות את הדברים כמו שצריך. ללכת בתלם. ואז נכנס לתמונה הריטלין.

הרגשתי שזה הזמן להזמין עוד סיבוב. חברי תיאר בפניי עולם שרק בטעות חשבתי שאני מכיר. סביר להניח שכל אחד חושב, חשב ויחשוב את אותם הדברים על הדורות שמעליו ומתחתיו מתחילת ההיסטוריה ועד סופה. זה הפער הקבוע. אחרי הכול, אמרתי לעצמי, שום דבר לא משתנה ותיכון זה תיכון. אבל לא. לא הכול נשאר אותו דבר.

הרבה הורים, ממש כמוני, שקועים כל אחד בסרט שלו, הרי גם להם יש חיים, נכון? והקריירה לא יציבה, ויש רבים שמתגרשים. וכולם במסכים שלהם כל הזמן, גם עם הילדים. אני יודע שגם אני עושה את זה, ממש כמוכם, ומרגיש אשם, אבל לא יכול להפסיק, כי הכול נורא חשוב. כל ההורים חוו את מהפכת המידע שערערה את עולמם והם נצמדים למכשירים שלהם כגלגלי הצלה. מהרבה בחינות, הם מהגרים בעולם חדש. תמיד על קרקע לא יציבה.

ד. את היציבות שאין לילדים מספק הריטלין. כשחושבים על זה, איזה ילד לא יפתח הפרעת קשב כשההורה שלו לא מצליח להקשיב לו ומולו מתמודדים פחות או יותר כל הגירויים שבעולם. חברי תיאר את עננת הדיכאון היורדת על בית הספר אחרי המבחנים, כשכולם צוללים אל הדאון של אחרי. ואת ההיי שלפני. שמעתי על הזומבים של הבוקר, כך מכונים התלמידים שתחת השפעה, על חסרי השקט של אחר הצהריים, על היעילות. ומה יותר חשוב מיעילות?

זה המצב. כל האומדנים שנעשו מצביעים על עלייה גבוהה ומהירה בשימוש בריטלין, בכל הגילאים. אני מנוסה למדי בריטלין ויכול להעיד שמדובר בחומר חזק עם פוטנציאל התמכרות. אני בקושי נוגע ובכלל לא יכול להכיל את המחשבה על להשתמש בו כילד בעצמי.

הריטלין מתיישב כל-כך בול, בפער שנפער אצל הדור הזה, עד שאתה לא יודע אם הוא התוצאה של מה שקרה או הסיבה לכל מה שקורה. דבר אחד נראה לי בטוח, הריטלין הוא שר החינוך האמיתי. חזק יותר מכל רפורמה, גבוה יותר מכל ציון ומהיר יותר מכל שיטת לימוד. צריך לדבר עליו קצת יותר ולהשתמש בו הרבה פחות.