משתקמת מההצלחה

אחד המשחקים האהובים עליי הוא סולמות וחבלים - המשחק שבו אתה מגיע לטופ ומחליק מטה, ועדיין יש לך סיכוי לטפס שוב לצמרת ולנצח. לא פעם הרגשתי שאני עומדת על פסגת הר עם ידיים פרושות לרווחה, שערי מתבדר ברוח, אומרת בקול רם 'שלא ייגמר לעולם', ואז, כמו במשחק, בתנועה אחת בלתי צפויה מוצאת עצמי בתחתית ההר.

לתחזק הצלחה זה לא קל כמו שזה נראה. זה מאוד מחייב, וממכר. השבוע שמתי לב שכבר כמעט לא מזהים אותי ברחוב, ולהפתעתי זה הרגיש טוב. כאילו הוציאו לי מקל מהגלגל, ופתאום הנסיעה יותר קלילה ומשוחררת.

כשהחלטתי להשתתף בדוקו ריאליטי 'מחוברים', הגשמתי לעצמי חלום - שמחתי שאנשים מזהים אותי ברחוב, נהניתי מזה שנהגי מונית עוצרים לידי ושואלים "לבית מיומנה?", זה הצחיק אותי ששוטר באמצע עבודה שאל אותי: "אז מה קורה איתך בסוף?". היה נפלא לקבל הצעות עבודה והזדמנויות שלא היו פתוחות עבורי קודם, התרגשתי מזה שאנשים שולחים לי הודעות, חולקים איתי את הסיפורים האישיים שלהם, מחבקים אותי ומספרים לי כמה חיזקתי אותם. חלקתי את הסיפור שלי, ובתמורה קיבלתי בחזרה פרגון אדיר מהעולם. הצלחתי. נתתי משהו מעצמי, שנגע ברבים.

אבל אחרי גל ההתרגשות הראשוני, התחלתי להבין שיש גם השלכות לדבר. למעשה, אחרי ה'היי' שחוויתי החל דאון נוראי, שנמשך תקופה ארוכה.

חברים פירשו את רמת החשיפה הגבוהה שקיבלתי כהצלחה. המשפט "עכשיו, כשאת מפורסמת", היה שגור בפי כל. אחת מחברותיי הקרובות נעלבה כשלא הגעתי לאירוע שארגנה, וניתקה איתי קשר. כששאלתי אותה מה קרה, שיתפה אותי שהייתה לה תחושה ש"מאז שהתפרסמת , אין לך זמן בשביל מישהי זניחה כמוני".

במיומנה הדיבור היה שממילא אני עכשיו דואגת לקריירה העצמאית שלי. כשפרק הסיום של העונה יצר את הרושם שסגרנו את התיאטרון ואת הלהקה, כשלמעשה לא סגרנו דבר, היה כעס נוראי עליי. זה פגע קשות בלהקה. עד היום הרקדנים נשאלים, 'נו, אז מה אתה עושה עכשיו כשהלהקה נסגרה?'. היא לא נסגרה, אבל אני נסגרתי. הרגשתי שאני מאבדת שליטה.

זה המשיך כמו כדור שלג. הסביבה והחברים המשיכו לדבר על ההצלחה שלי, בעוד שאני מתפוררת מבפנים. עליתי להרצות מול 800 איש, ותוך כדי הרצאה חטפתי התקף חרדה וברחתי מהבמה. הרגשתי את הקרקע נשמטת תחת רגליי. אנשים שלא הכרתי התרגשו ממני, שיתפו אותי בסיפורים שלהם, חיבקו אותי, בעוד שהסביבה הקרובה שלי החלה להתרחק. הפער היה אבסורדי, לא ידעתי איך להתנהל בתוכו.

רציתי לעוף מהקן, לפרוץ את גבולות הנוחות שלי ולהמריא. אבל כשעפתי, שחררתי את כל מה שקשר אותי לקרקע, שחררתי את העוגנים שלי, שבמקרה הזה היו מיומנה, המשפחה והחברים. בסופו של יום הבנתי שגם כשאני יוצאת לטיסה, אני עדיין זקוקה לחיבור עם הקרקע שלי. אחרת התעופה לא שווה כלום.

לפעמים גם הצלחה יכולה להיות חוויה טראומטית. אבל אחרי תקופת הסתגרות שבה עברתי לאחורי הקלעים שלי, אני מעיזה עכשיו לחזור לבמת החיים.

עברתי, ואני עדיין עוברת, תהליך שיקום ארוך מהחוויה הזו. לאט לאט אני בונה מחדש את העוגנים שלי, את רשת הביטחון ואת מערכות היחסים עם הקרובים אליי. אני לומדת לשחרר את הכעס ולסלוח לעצמי על מה שהיה, לומדת להתנצל ולקחת אחריות על המציאות שלי, כדי שאוכל לשנות אותה, ומתחילה לסמן יעדים חדשים.

יכול להיות שבסתר לבי התעייפתי מלתחזק הצלחה כאילו היא מוזיאון. אולי רציתי ליפול ולשבור כמה דברים, כדי למצוא ולבנות את עצמי מחדש, כמו בסולמות וחבלים. אבל לא משנה כמה פסגות צלחתי ומכמה נפלתי - אני עדיין רעבה לעוד הצלחות, אני עדיין רוצה לכתוב רב מכר, להרצות בכל העולם, להתחבק עם אופרה ולצמוח גבוה עד אין קץ, עם שורשים עמוקים באדמה.