תרגילי מתיחה

שאלת ההצלחה בחיים סבוכה ומרתקת. מהי הצלחה, ומהו באמת מימוש עצמי? אנו לכודים בדימויים קבועים ומוכרים: מודל ההצלחה השגור סובב סביב כסף וסטטוס, אך זוהי זווית מבט שטחית על שאלה עמוקה הרבה יותר של חיים ראויים.

המאפיין הראשון של הצלחה כמעט מתבקש מאליו: היא נמדדת קודם כל ביחס לאדם עצמו, וביחס לנקודה שממנה זינק אל החיים - הרקע, הנסיבות, הביוגרפיה והאישיות שלו. זוהי לרוב דרכנו לשפוט את המציאות סביבנו, ולקבוע דעה. אדם מצליח, בעיני עצמו, כמו בעיני אחרים, הוא זה המותח את גבולות היכולת שלו עד למקסימום האישי שלו. אחרים יצפו מאתנו, בדיוק כשם שאנו מצפים מעצמנו, להיות בתהליך של התפתחות וחקירה, להתקדם ביחס לנקודת הפתיחה.

תרגישו חופשי

המאפיין השני קשור לתחושת החופש. הכישלון מאיים עלינו כל כך, בדיוק בשל החשש שיצמצם את החופש הזה: לא יסמכו עלינו כמו קודם, לא ישקיעו בנו, לא יתמכו בחלומות שלנו.

אפשר לראות זאת היטב בעבודה שלנו: תחושת החרדה של היום הראשון מתחלפת לרוב בסוג של הבנה אינטואיטיבית, המביאה להספק שמפתיע אפילו אותנו. ככל שחולף הזמן, אנו עושים את אותה עבודה בזמן קצר יותר, שולטים יותר בשעות העבודה, מרגישים בנוח להציע, ליזום, לבוא לידי ביטוי, או במילים אחרות: מרגישים חופשיים יותר.

הביטו כמה שנים לאחור, ושאלו את עצמכם: האם אתם במגמת עלייה ברמת החופש האישי? זה עלול להישמע מוזר, שכן עם השנים האחריות שלנו רק גדלה, וכך גם הדאגות וה'סידורים'. הקמת משפחה וטיפול בילדים, בד בבד עם התמסרות לעבודה, מתנגשים לכאורה עם תחושת החופש. בכל זאת, בתוך המולת החיים, עדיין אנו חשים תכופות - במצטבר ולאורך זמן - עלייה ברמת החופש.

אם תחושת החופש שלנו הולכת וקטנה, פירוש הדבר שאנו עושים משהו שאינו נכון עבורנו. עלינו לשוב ולדייק את עצמנו, לוודא שאנו יוצרים לעצמנו תנאים יוצאי דופן ומחשבה יצירתית. עלייה בתחושת החופש האישי שלנו מסמנת לנו לרוב שאנו נמצאים במסלול של הצלחה ומימוש עצמי.

לאחרונה שוחחתי עם נטע (שם בדוי), שעבדה במשך שנים במשרת שטח בחברה גדולה, וקודמה לתפקיד מטה בכיר מאוד. נסערת ומבולבלת היא שיתפה אותי בתחושותיה, ולא יכלה לסיים את המשפט השני מבלי לפרוץ בבכי. אחרי שנים של תחושת שליטה והיכרות עם האתגרים בעבודה, מכריח אותה הקידום שלו ציפתה כל כך, 'להתחיל מאפס'. החשש מכישלון מטיל עליה צל כבד. עליה לקבל את הרעיון כי מדובר בתקופת מעבר, שתביא עמה ירידה זמנית בתחושת החופש. הסימן לכך שהצליחה להסתגל לקפיצת המדרגה, יהיה העלייה המחודשת בתחושה הזו.

סיפורה של נטע משקף היטב את שני מרכיבי ההצלחה: המקסימום ביחס לעצמי והעלייה בחופש האישי. 'המקסימום ביחס לעצמי' הוא העיקרון שלפיו עלינו למתוח את עצמנו בכל פעם מחדש אל עבר האתגר הבא. 'עלייה בחופש האישי' מתבטאת בהרגשה פנימית של שליטה, ביטחון ושקט נפשי. שני מרכיבי הנוסחה עלולים לעמוד בסתירה זה לזה: כשאנו עושים את המקסימום ביחס לעצמנו, אנו מזמינים באופן טבעי לחץ וחוסר ודאות.

אתגרים חדשים נחוצים להתפתחות ולהתקדמות שלנו, אך השאלה היא באיזה מחיר. אם במקום ריגוש וחופש אנו צוללים אל מועקה, לחץ וחרדה, הרי שעלינו לבדוק שוב את עצמנו. הצלחה היא עשיית המקסימום עד לנקודה שבה הרגשת החופש נפגעת לאורך זמן. המשבר שעלול להתלוות להצלחה המיוחלת נובע פעמים רבות מהמתח הזה בין השניים. זהו המשחק המתמיד שעלינו לדייק לעצמנו.

קבלו אותנו

האם הצלחה תלויה בהכרה מצד הסביבה? או, אם לשאול זאת אחרת: האם אדם יכול להחליט לגבי עצמו שהוא מצליח? רובנו תלויים באישור ובהכרה של אחרים, זקוקים למשוב ולמחמאה, להד חוזר כלשהו, לטפיחה על השכם, לתחושה שאנו נראים על ידי ה'אחר'. אם נרדוף אחר הכרה מהסביבה, אנו עשויים להישאר בידיים ריקות. מצד שני, עד כמה אפשר לפעול לאורך זמן ללא הכרה כלשהי מבחוץ? יש גבול דק בין הליכה 'עם הראש בקיר' לבין חיבור עמוק לקול פנימי ואותנטי, שמנחה אותנו גם כאשר כולם מסביב מסרבים להאמין. עלינו לגרום 'להם' שם בחוץ לקבל אותנו ולהכיר בנו, מבלי שיכתיבו לנו את חלומותינו. אם נעמוד בלחצים ונפעל מתוך חשיבה עצמאית המדויקת לנו, רוב הסיכויים שנצליח להצליח.