אני בת 50 וקצת, נשואה באושר. שלושה ילדים מקסימים, כלב, בית נעים, הרבה חברים וחברות. הודות לאוצר הנפלא הזה שנקרא משפחה, הפכתי עם השנים לחרדתית, ברמות מטרידות, שאינן פוסחות על איש ומקיפות פחות או יותר הכול - החל ממיקרובים, מחלות, נהיגה, אקטואליה וכלה במזג האוויר. המקום שמרגיש לי הכי בטוח בעולם הוא על סירה בים.
את אסף הסקיפר הכרתי לפני שנתיים, כשהתעורר אצלי צורך עז לראות את הזוהר הצפוני. שמעתי שהוא מוציא הפלגה לצפון נורבגיה, ומיד נרשמתי. הכרתי בנאדם מרתק, המשרה תחושת ביטחון, ולא משנה מה גובה הגלים. אבל לפני שנה, כשקיבלתי ממנו מייל שמתארגנת קבוצה לאנטארקטיקה, כמעט דחיתי את זה על הסף.
ההפלגה לאנטארקטיקה על גבי יאכטת מפרש, מהקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה, נמשכת כארבע יממות, וזאת באחד ממעברי הים הסוערים והאכזריים ביותר (The Drake Passage). שוחחתי עם עצמי ארוכות והבנתי שזה גדול עליי. לא כי הים הרתיע אותי, אלא בעיקר בגלל הפחד שאם לא ארגיש טוב, לא תהיה לי אפשרות לומר בדרך 'פו*ס' ולרדת לקרקע מוצקה - וזו כבר תהיה דרמה אמיתית. לא משנה מה, להקיא זו לא אופציה.
במקביל לחרדות, התחלתי לשכנע חברים, ואת עצמי, שאנטארקטיקה שווה את התלאות והמאמץ. מצאתי צדיק אחד בסדום, דרור, חבר טוב עם עבר הפלגות משותף, שכמוני, גם הוא רוצה, אבל פוחד. החלטנו ללכת על זה. יש לנו שנה להתחרט.
ככל שהתקרב התאריך, בעבעו להן ההתרגשות והחרדה. מה יהיה, איך יהיה. קבוצה של תשעה זרים בסירה קטנה, אין תקשורת, חודש היעדרות, קור ארקטי, חברים ששואלים למה זה טוב, אני יחידה בין גברים, הילדים שמודאגים מהסכנות האורבות, אמא שאולי לא תחזור.
יום הדין הגיע. נפגשנו בשדה התעופה, כשלפנינו 35 שעות טיסה לאושוואיה, העיר הדרומית ביותר בארגנטינה. שם היו קניות וזיווד הסירה: מה שנעמיס עליה, זה מה שיהיה לנו בהפלגה. באנטארקטיקה, מעבר למים ומדבר קרחונים, אין כלום. האוכל והדלק שאתנו אמורים להספיק לכל משך המסע - שלושה שבועות.
היום הראשון. רק לא ליפול
בשבת בבוקר אנחנו מתייצבים עם הכבודה במרינה, ומתארגנים ביאכטת המפרשים. אורכה כ-15 מטר, היא בעלת גוף ברזל, ונבנתה על מנת לעמוד בתנאי מזג האוויר והים הקשים ביותר. מי שמוביל אותה ואותנו הוא הנק בורסמה, סקיפר הולנדי בעל ניסיון עצום באזור, ובכלל.
אנחנו מתמקמים בתאים. פורקים את הציוד בארונית קטנה שכל אחד מקבל, אני בוחרת במיטה העליונה ודרור מקבל את התחתונה. ב-16:30 מרימים עוגן. לפנינו ארבעה ימים של חציית הדרייק, וכולם מתוחים קלות, למרות שיחסית למקובל קיבלנו ים סביר. בסך הכול ספגנו רוחות של 40-30 קשר וגלים בגובה שלושה עד חמישה מטרים.
ההפלגה על מפרשים מטה את הסירה לזוויות קיצוניות. התא של דרור ושלי בהטיה כמעט קבועה של 45 מעלות, גם כשאני שוכבת במיטה, אני נופלת הצידה. בכדי למנוע נפילה, בכל מיטה יש מעקה מבד שאליו מחובר חבל עם טבעות סנפלינג בשני צדיו. אז אמנם אינני עפה מהמיטה, אבל רוב הזמן מוצאת עצמי ישנה על ה'מעקה', וכל ניסיונותיי לחזור למרכז המיטה עולים בתוהו. בשביל לעלות ולרדת מהמיטה נדרשתי לפתח מיומנות שנקנית רק בטיפוס מצוקים.
הימים לא קלים, בלשון המעטה, עם הג'י הזה. לא פשוט להתנהל. כשאני בתנועה בסירה איני יכולה לעזוב ולו לשנייה אחת את האחיזה בכל תמיכה שנקרית בדרכי, צועדת בצעדים מדודים, מנסה להבין את דפוס הגלים, דפוס הסירה, הנדנוד. הגוף עובד כל הזמן. אני מפתחת שרירים חדשים שלא הכרתי. מיומנויות חדשות - איך להתלבש, לצחצח שיניים, לשתות. התנחמתי בקוביות שנבנות לי בבטן.
התחושה היא של התערבלות במכונת כביסה. מדי פעם רואים דולפינים שמלווים את הסירה, ואלבטרוסים במעופם. הקריאה נעשית קשה משעה לשעה ואין הרבה אופציות אחרות להעביר את הזמן. בעיקר מנמנמים בשקי השינה, ומתפללים שזה ייגמר.
היום החמישי. הקרקע היא אושר
אנחנו מתחילים לראות קרחוני ענק, ומצב הרוח מתרומם בהתאם. לפנות ערב מגיעים אל האי ליוינגסטון, שהוא חלק מקבוצת איי שטלנד הדרומיים, על הגבול הצפוני של יבשת אנטארקטיקה. תכף יורדים אל החוף, מתחילים להתלבש בהתאם. שכבה ראשונה גטקס טרמי, מעליו פליז דק, פליז עבה, שני זוגות גרביים, כפפות, חמצוואר, כובע צמר, חליפת סערה ומגפיים.
איזה אושר לדרוך על קרקע יציבה. כלומר, הקרקע אמנם יציבה, אך אני עדיין מתנדנדת. הלומים מהמראות ומהקור מתחילים לצעוד לאורך האי. אנחנו לא לבד: מושבה עצומה של פינגווינים מסוג Gentoo ו-Chinstrap בעונת הרבייה מקננים, חלקם דוגרים על ביצים וחלקם מאכילים את הגוזלים הצעירים.
ככה זה עובד: אחד מבני הזוג דוגר ושומר מפני החמסנים, שמנסים לנצל כל הזדמנות לחטוף לעצמם ארוחה. בינתיים, בן הזוג יורד לים להביא מזון. אחר כך הם מתחלפים, וכך ישנה תנועה בלתי פוסקת של פינגווינים שעולים ויורדים אל הים. אנחנו צועדים ביניהם בזהירות, מאזינים להמולה שהם עושים, צופים על פילי ים, יסעורים ושחפים. המזג אפור וקר, אך ההתרגשות גדולה.
בחזרה ליאכטה, ארוחת ערב קלה, יין טוב. היום אנחנו ישנים 'על עוגן', מה שאומר שהחיים חוזרים סוף כל סוף למצב מאוזן.
היום השישי. אסונם של הלוויתנים
בבוקר אסף כבר הספיק לאפות לחם טרי. כולנו יושבים לארוחת בוקר מפנקת, ואז מרימים עוגן ומפליגים דרומה לדספשן - מפרץ יפהפה בצבעים מונוכרומטיים-משהו, שהיה לוע הר געש.
עוגנים בלב המפרץ, הים חלק, רוח אין, והשמש בדיוק יצאה לכבודנו. מושלם. דבר ראשון, חופרים לנו בורות בקו החוף, שם נובעים להם מים רותחים, מתפשטים ורובצים ב'אמבטיות', כשכל אחד ממנן לו את הטמפרטורה בין המים הרותחים מתחת, למי הים הקפואים.
אחרי שעה מענגת חוזרים ללבוש במהירות את כל שכבות הלבוש, וממשיכים לסייר באי בין דוודים ענקיים חלודים, לבין צריפים נטושים שבהם התגוררו הציידים שעבדו במפעל למיצוי שמן מהלוויתנים. התחושה קשה כשמתחילים להבין מה התרחש על האי: השמדה המונית של לוויתנים.
אחר הצהריים מרימים עוגן אל עבר אנטארקטיקה עצמה. לפתע נגלה לפנינו קרחון, כמו גבעה לבנה, שבמרומיה חבורת פינגווינים שמתחרה בקפיצות ראש.
מדהים אותי כמה מהר נגמלתי מהסמארטפון. הפעמים היחידות שהוא אתי הן כשאני מצלמת. אבד לי העניין בדבר הזה שמחובר לי לכף היד רוב שעות היממה. אני באמת מרותקת לדבר האמיתי. התובנה שאין לי יכולת לתקשר עם העולם, שאין לי יכולת לעזור לאף אחד, אני כל כולי עסוקה בעצמי ובטבע, זה כל כך משחרר. שני טון פחות.
היום השמיני. היום יומולדת
ממיטתי יש לי תצפית ל'חדר האמבטיה'. כשהשטח פנוי, אני קמה לאיטי לשטוף פנים ושיניים. זרזיפון קפוא מהברז, חוסכים. צועדת למטבח, שם כבר מזמן יושבים הבנים ומפטפטים על כוס קפה. הנק מברך אותי ליום הולדתי, ומעניק לי זר פרחים מפלסטיק. שלא תגידו שלא משקיעים פה.
היום מפליגים לאורך היבשת, אל האי אנטרפרייז. מיצר מדהים, קרחונים מכל הצדדים, כמו פסלי ענק בגוני לבן ותכלת. מדי פעם מבחינים בלוויתנים. כולם דרוכים עם המצלמות על הסיפון, לומדים לזהות את הרעש שהם עושים, נשיפת האוויר לפני שצוללים.
בדרך, דרור מעניק לי צרור ברכות שהמשפחה שלחה לי מבעוד מועד. קוראת אותן בשקיקה, קופאת מקור, אבל לא יכולה להפסיק. ההתרגשות עצומה.
לקראת צהריים מגיעים לאנטרפרייז. מיצר מדהים שבו נמצאת אנייה טרופה, שהייתה של ציידי לוויתנים נורבגים. ב-1921 פרצה בה שריפה, והקפטן, בתושייה רבה, העלה אותה על החוף על מנת להציל את הצוות. אנו נקשרים לספינת הברזל השרופה, שבתוכה מספר קנים של שחפית אנטארקטית. תוך כדי שאני באקסטזת צילום, אסף ותמיר עולים לסיפון עם עוגת יומולדת ועליה מספר נרות חנוכה, שנשארו מהפלגה קודמת.
הנוף עוצר נשימה, הקרחונים מסביב, הים, הצבעים, השקט. אנחנו עולים להתפלש בשלג הצחור, מצטלמים, ואחרי שעה ארוכה יורדים חזרה. בינתיים הנק הכין תבשיל כבש עם כרוב אדום ותפוחי אדמה, הבר נפתח, יין, בירות, וודקה, מסיבת סוף העולם.
השיט בין האיים, ברובו, הוא על מנוע. המים שקטים, הכול יותר נוח וידידותי. בבקרים, היקיצה טבעית. כל אחד בקצב שלו. אין חושך מוחלט בקיץ באנטארקטיקה. השקיעה היא לקראת חצות, והזריחה לקראת ארבע לפנות בוקר. בין לבין, דמדומים.
היום התשיעי. כל פינגווין מקבל פורטרט
מתעוררים לבוקר מושלג, משחררים את היאכטה מספינת הברזל הטרופה, ומפליגים לעבר האי קוורויל. שלג יורד במשך כל ההפלגה, מראה מדהים. לאחר כמה שעות ולוויתנים שנקרים בדרכנו, עוגנים במפרץ שטוף קרחונים, בשלל גדלים וצבעים. באי חיים כ-65 אלף זוגות של פינגווינים מסוג Gentoo. אנחנו יורדים לחוף ומסיירים ביניהם, והשלג לא מפסיק לרדת. מצלמים בלי סוף, כל פינגווין מקבל פורטרט. בינתיים חלק מהצוות ממלא ג'ריקנים מקרחון דולף - מסתבר שחיסלנו את המים בסירה. אחרי כמה שעות חוזרים קפואים לסירה, מיד מתחממים עם ויסקי ופרושוטו. ארוחת ערב נפלאה, הולכים לישון מאושרים. בלילה מתעוררים מדי פעם מרעש קרחונים שמתנגשים בסירה.
היום ה-11. החוקרת מיזראל
היום מחכה לנו הפלגה של שלוש שעות לתעלת למאר. בדיוק כשאנחנו מגיעים לפתחו של המעבר, השמים מתבהרים והרוח יורדת. הנק לא בטוח שנצליח לעבור, עד לא מזמן קרחונים חסמו את הדרך. הוא מפלס במיומנות את דרכה של היאכטה בין אינסוף קרחונים מרהיבים. לצידנו כלבי ים מתחרדנים בשמש, מדי פעם מזהים לוויתנים, בכל פעם נפעמים מחדש. עוגנים במפרץ קסום, מתארגנים ויורדים לתור את האזור. משייטים בפארק מבוכים, השתקפויות של קרחונים, סלעים וציפורים.
הערב (חצות), השקיעה מרהיבה במיוחד - פסגות מוארות בכתומים וורודים, השתקפויות, פינגווינים צועדים על משטחי קרח דק, שמתפשט וקרב ליאכטה יותר ויותר. שיכורים מהצבעים והנוף אנחנו הולכים לישון אחרי אחת בלילה.
למחרת, באי פיטרמן (על שם גרמני מומחה לציור מפות), אני כבר מתחילה להרגיש בת בית באנטארקטיקה. מתיישבת קרוב מאוד לחבורת פינגווינים, מספרת להם שאני חוקרת מיזראל. עוקבת אחר פינגווין שגונב אבן מהשכן כדי לעבות את הקן שלו, אמא פינגווין שמאכילה את גוזלה, ובמיוחד מושכים את תשומת לבי פינגווין וגוזלו השמנמן, שממש נראה כמו בובה על מדף בחנות צעצועים. אור רך מאיר אותם מאחור. אני מצלמת. עוד, ועוד.
אחר הצהריים מרימים עוגן, ומפליגים לתחנת המחקר האוקראינית, שהייתה שייכת לבריטים. כשאלו רצו לעזוב, הם מכרו אותה לאוקראינים בפאונד אחד. התחנה מפורסמת בכך שהייתה הראשונה לגלות את החור באוזון.
חלקו הגדול של המפרץ סביב התחנה קפוא. הנק לא מתבלבל, ועם הגברת מהירות הסירה עולה על הקרח. היאכטה נעצרת. את העוגן מניח הנק על גבי הקרח. אנחנו נפעמים מהיצירתיות. האוקראינים מזמינים אותנו לעלות לתחנה בשעה תשע.
התחנה נראית כמו אחרי מסדר קפדני. בכניסה מבקשים מאתנו לחלוץ מגפיים. מאיישים אותה 12 גברים, מדענים, טכנאים, חוקרים ורופא, ששוהים בה שנה שלמה ברציפות. אנו עוברים בין המעבדות השונות, ובתום הסיור הלימודי מוזמנים לעלות למועדון בקומה העליונה. יש שם שולחן ביליארד ובר שמצויד בכל טוב, כשעל אחד הקירות מאחור תלויות עשרות חזיות בשלל צבעים וגדלים. כנראה מזכרת מתיירות אמפתיות שהיו שם בביקור. הייתי משאירה להם את שלי, אבל לרגל צמצומים באריזה יש לי רק אחת.
היום ה-15. יסלחו לי הבנים
בוקר, שלג בחוץ, מתעוררת עם תחושה קלה של משבר. בתא קפוא, מהמטבח שומעת את שיחת הבוקר של הבנים. מרגישה שצריכה מרחב ופרצופים אחרים (יסלחו לי הבנים). נזכרת שהיום המשפחה אמורה לחגוג לשחר בני יומולדת 18 בארוחת צהריים. איך זה יכול להיות שהם מסתדרים בלעדיי?
בסירה ריח חזק שמפיץ סיר הצ'ולנט שתמיר הכין ערב קודם. מתחילים להתארגן לירידה לחוף. מתלבשים היטב. הפעם, לכבוד השלג שאינו פוסק, מצטיידת בעוד שכבות ובמשקפי הסקי. בחוף אנו פוגשים עשרות תיירים מאניית קרוז שעוגנת בצדו השני של האי, עוצרים לראות עצמות לוויתנים ומטפסים על רכס הגבעה לתצפית. אחרי מספר שעות חוזרים קפואים ליאכטה, ומתנפלים על סיר הצ'ולנט.
אני הולכת לנמנם לשעה, וכשאני מתעוררת, הנק מסמן לי שהמקלחת פנויה, ויש מים חמים. מרגישה שזה יום המזל שלי: מקלחת שנייה מתחילת ההפלגה.
היום ה-16. אוכלים את השלג
השמש מאירה את המפרץ הלבן. אנחנו מתארגנים ויורדים לדינגי ספארי: קובי ומאיר בקיאקים, והשאר בדינגי, מפלסים דרכנו בין ים הקרחונים. מסביבנו כלבי ים שרובצים על קרחונים צפים, חלקם שוחים במים. לפעמים המים כל כך רדודים, שצריך להרים את המנוע ולחתור עם המשוט. מקיפים את האי מוקסמים מהמראות. שלא ייגמר לעולם.
לפנות ערב אסף מנער אותנו, ומציע שנרד לחוף ונטפס על ההר ממול. אנו מטפסים בשלג עמוק לפסגה, מתפלשים בשלג, אוכלים את השלג, מצטלמים עם היאכטה שנראית פצפונת שם למטה. האדמה האחרונה שלנו באנטארקטיקה.
מחר מתחילים לחזור, צריך לאסוף כוחות.
היום ה-17. לשמור על הכדור
בוקר אחרון ביבשת אנטארקטיקה. לפני שאני שולפת עצמי משק השינה החמים, אני תוהה אם אי פעם אגיע לכאן שוב. הלוואי. אין ספק שהיבשת מזכירה לנו איך העולם צריך להתקיים. כאן אתה מבין שעל בני האדם, לפני הכול, לתת לטבע את הכבוד המגיע לו, ויראה מפניו לא ממש תזיק. עלינו להיאבק למען שמירת הכדור, ולא להילחם על הכדור. הרי הטבע בשלו וחזק מאתנו.
בבוקר מארגנים את הסירה לקראת החצייה. מעלים את הדינגי והקיאקים לסיפון, כל הציוד נקשר היטב, הנק מקפל את המנגל. מניעים מנוע ויוצאים לשיוט קצר באזור לראות לוויתנים. שקט סביב, אין רוח, הים שקט והנק מזגזג בכל פעם שמזהים לוויתן.
אנחנו נתקלים בעוד קבוצה של פינגווינים שקופצת למים מאיזה קרחון תכלת עגלגל, הצגה אחרונה לפרידה מאתנו. אנו שמים פעמינו לעבר הדרייק.
היום ה-19. איפה הדלת
הדרייק התאושש. רוחות חזקות, הים סוער, החבורה רובה ספונה במיטות. ההטיה כל כך חדה, שאחד החברים עף מהשירותים עם הדלת. החדשות הטובות הן שלבחור שלום. הרעות, שאין דלת לשירותים. אחר הצהריים הרגשתי ממש רע, והרי להקיא זו אינה אופציה. אחרי ששתיתי כוס קולה חזרתי למיטה ונשפכתי בתוך שק השינה, מנסה להבין מה לעזאזל חשבתי לעצמי.
הזמן לא זז.
היום ה-21. נקשרים למזח
השעה היא 05:50. הנק צופר בצופר הסירה, הגענו לקייפ הורן, בדיוק בזריחה. צוק סלעי היושב על אי קטן בנקודה הדרומית ביותר בארץ האש, ומהווה את גבולו הצפוני של מעבר הדרייק. בחוץ גשום וערפילי. הנק עוגן את הסירה מול המגדלור הצ'יליאני, אנו אוכלים ארוחת בוקר טובה, משלימים את מה שהחסרנו בימי החצייה. לאור הים הסוער, אנחנו יורדים לחוף בשתי נגלות. עולים כ-100 מדרגות מעץ למעלה, לראות את האנדרטה והכנסייה.
בהמשך מפליגים כשבע שעות לפוארטו טורו. ים גלי, רוח, קר. אחר הצהריים עוגנים ונקשרים למזח, לראשונה אחרי 21 יום. למחרת מפליגים לפוארטו וויליאמס שבצ'ילה, המהווה בסיס כניסה ויציאה להפלגות דרומה. תחנה אחרונה לפני היעד.
היום ה-23. אז מה היה לנו
ליל ירח מלא, הנק ואסף על הסיפון משיטים אותנו לעבר היעד הסופי. לפנות בוקר, בעודנו ישנים, הסירה נקשרת לרציף באושוואיה.
לא מאמינה שעשיתי זאת. חיוך נסוך על פניי כל הדרך לארץ. חייבת לנצור את תחושת העילוי, ולו רק בכדי למגר חרדות חדשות.
כשאני משתפת אנשים בחוויות ההפלגה, חוזרת השאלה 'מה היעד הבא?'. התשובה ברורה לי: החלל. לחוות תחושה של חוסר כבידה, ולראות את כדור הארץ מלמעלה. ג'ף בזוס, מייסד אמזון וחברת הרקטות בלו אוריג'ין, הודיע רשמית שתוך שנתיים יתחיל בטיסות תיירותיות לחלל הנמוך. אני נרשמתי.
כתבות
ני"ע
