יום עצוב למערכת המשפט: למה באמת התפטרה גרסטל?

"תנו לי נקודת משען ומנוף, ואוכל להזיז את העולם", אמר ארכימדס. תנו לנו 10 אנשים חכמים, ישרים ואמיצים כשופטת (בדימוס) הילה גרסטל במקומות הנכונים, ותהיה לנו מערכת משפט מצוינת. 5 דוחות מערכתיים חשובים ביותר הספיקה לחבר נציבת הביקורת על הפרקליטות, עד שהתישה אותה הפרקליטות שיכורת הכוח, וגרסטל נאלצה להתפטר.

אומרים כי "התובע אוחז באמצעים האיומים ביותר שבידי השלטון" - עצם ההחלטה להעמיד אדם לדין הוא גורלי וצפוי למרר את חיי הנאשם, אפילו אם יתברר כי ההחלטה מוטעית, או שהוא יזוכה יותר מאוחר. בדוח הראשון של הנציבה נמצא כי גם לאחר שמחליטים סופסוף בפרקליטות לסגור תיק נגד חשוד - תהליך שאורך כשנה - מתעכבים עם ההודעה לחשוד כשנה נוספת, שבמהלכה עליו לחיות במתח ובחרדה ללא הצדקה.

הדוח הראשון הצביע על דרך פשוטה לפתרון הבעיה: בטופס ההחלטה על סגירת התיק תשולב משבצת, שתחייב את הפרקליט המחליט על הסגירה להודיע על כך מיידית לחשוד. אך בפרקליטות היו כנראה מי שטעו לחשוב שמוקנית להם הסמכות לשחק בגורל החשוד כבחומר ביד התובע.

הדוח החשוב השני חוזר לשלב מוקדם יותר בחיי התיק הפלילי (ובקיצור חייו של החשוד החף מפשע, ויש לא מעט כאלה, שהרי נגד רוב החשודים לא מוגש כלל כתב אישום), ועוסק במשך הזמן מהעברת התיק מהמשטרה לפרקליטות ועד להחלטה אם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק.

כבר לפני 6 שנים, ב-2010, הוציא היועמ"ש הנחיה המגבילה את פרק הזמן שבמהלכו על הפרקליטות להחליט אם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק, ל-12 חודשים. במציאות של סחבת איומה בטיפול בתיקים, שבה החלטה גורלית כזו התעכבה לעתים קרובות שנים במקום חודשים, קשה להפריז בחשיבות ההנחיה להגבלת פרק הזמן שגרם סבל לרבים.

אלא שדוח הנציבות הראה כי בפרקליטות נתנו להנחיה זו פירוש מצמצם משונה, "ראש קטן": ראשית, לא החילו את ההנחיה על תיקים שנפתחו לפני 2011, וכך נוצר מצב שדווקא חשודים שכבר נגרם להם עינוי דין של שנים, עלולים לסבול שנים נוספות עד להחלטה הגורלית. שנית, בתיקים הרבים שבהם יש כמה חשודים, בחרו בפרקליטות להחיל את "מגבלת תריסר החודשים" רק על החשוד הראשון שלגביו התקבלה החלטה, כך שלגבי יתר החשודים כביכול אין מגבלת זמן כלשהי.

הדוח השלישי הצביע על ליקויים ביישום חוק זכויות נפגעי עבירה. כך, למשל, נמצא כי תקנים שהוספו לשם ביצוע החוק, שימשו בפועל לעבודת תביעה שוטפת, תוך הזנחת הטיפול בחובות הקבועות בחוק כלפי נפגעי העבירות.

הדוח הרביעי הצביע על כשלים בביצוע הליכי היידוע והשימוע הקבועים בחוק. נוסף לכך שכל ארבעת הדוחות הראשונים מתחו ביקורת חשובה ביותר, הם אף הציעו דרכים מעשיות לתיקון הליקויים, שבחלקם כבר אומצו על-ידי הפרקליטות.

הדוח החמישי, כנראה החשוב מכולם, טרם פורסם. הוא עוסק בהתנהלות השערורייתית של המכון לרפואה משפטית בתקופה החשוכה שבה עמד בראשו פרופ' יהודה היס, ולפני תקופת האור המסתמנת תחת ניהולו של ד"ר חן קוגל. הדוח מוכיח סימביוזה נוראית בין המכון לבין המשטרה והפרקליטות, עד כדי התגייסות לייצור ראיות מפלילות ללא מחויבות מספקת למדע ולאמת.

ארגון פרקליטי המדינה, שמנהל כבר כמה שנים מלחמת חורמה נגד הקמת גוף הביקורת על הביקורת, משתדל למנוע את פרסום הדוח, הן באמצעות שביתת הפרקליטים והן באמצעות עתירה לבג"ץ, בטענה כי הדוח צפוי לפגוע בשמם של כמה פרקליטים, הגם ששמותיהם לא מופיעים בדוח עצמו.

וכך, נוכח עמדתו המצערת של פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, נגד גוף הביקורת, ונוכח ההגנה הרופסת של היועצים המשפטיים לממשלה (היוצא והנכנס כאחד) על גוף הביקורת, ביקשה נציבת הביקורת גרסטל שעמדתה תיוצג בבג"ץ על-ידי עורך דין פרטי. אך במקום להיעתר לבקשה סבירה זו, החליט היועמ"ש החדש, ד"ר אביחי מנדלבליט, שלא לאפשר זאת.

כך, במחי החלטה אומללה אחת, גרם היועץ החדש להתפטרות נציבת הביקורת - ולכיבוי קרן האור של המשפט הפלילי הישראלי. יום עצוב מאוד למערכת המשפט.