ברוח החג

למכור זמנית. את הימים שקדמו לחג הפסח בנוף ילדותי ביליתי בניקיונות, בריחה מניקיונות, מידור מוחלט מאזור הסלון שהפך לשטח צבאי סגור, והחלק האהוב על כל ילד: ביעור חמץ. שנה שלמה אומרים לך "חבל לזרוק אוכל", עד ליום הזה ששולחים אותך למטה עם שקית עמוסה בפיתות וביד השנייה קופסת גפרורים. היה זה קצת מוזר, בלשון המעטה, לגלות שהסיכול הממוקד של דברי המאפה היה לחינם, לנוכח הקרטון הגדול בתוך אחד מארונות המטבח עליו התנוסס הכיתוב "חמץ".

מסתבר שסבא שלי, עליו השלום, מכר (זמנית) את החמץ של כל המשפחה המורחבת לערבים אוהבי ישראל, ובא לציון גואל. ילדים, כמו ילדים, לא קונים את הטריקים האלה של הגדולים. זה נראה לי אז כמו התחכמות, שלא לומר הולכת שולל. בידיים חשופות הובלתי את הפיתות האלה אל מותן, שעה שסבא שלי רקם עסקה אפלה עם אוכלי קמח לבן.

לשחרר משא. את כל זה אני מספר בכלל בגלל עגבניות. לא סתם עגבניות, העגבניות של רעיה שטראוס. פתאום העסקה האפלה ההיא עם החמץ נראית לי כמו רעיון לא רע כלל ועיקר. במקום לחסל את החקלאות המקומית, נמכור פיקטיבית את העגבניות לשכנים מהגדה המערבית, וכשהסחורה תגיע אל השווקים, נקרא לזה "יבוא". מול פערי התיווך של הסיטונאים ורשתות השיווק בארץ, מבטיח לכם שהעסק הזה ישתלם.

בכלל, אפשר להרחיב את כל הרעיון של מכירה לגויים ולשחרר מאיתנו משאות כבדים - הכיבוש למשל. נוכל לשלוח את שר החוץ בכאילו יאיר לפיד שיסמס לבוריס ג'ונסון, ראש העיר של לונדון, שכל העניין הזה של השטחים זה כבר לא באחריותנו. מצד שני, אנחנו מנסים למכור את זה כבר כמעט 50 שנה.

מורשת אנטואנט. בכל דור ודור קמה דמות מופת שמבקשת לאתגר את המורשת של מארי אנטואנט ולהעניק אינטרפרטציה משלה למשפט האלמותי: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות". הרבה לפני רעיה שטראוס, למעשה בדיוק לפני עשור, הייתה זו סגנית השר רוחמה אברהם (הו, הגעגוע). במהלך סיור ביישובי עוטף עזה, בעת שהגיעה למעבר ארז, סיפרו לה כי מאז הסגר שהטילה ישראל על עזה, האמיר מחירו של הסוכר ברצועה לכדי 6 שקלים לקילו, ואילו מחירי התותים צנחו לרמה של 1.20 שקל לקילו בלבד. אברהם לא התבלבלה לרגע ואמרה: "אם אין סוכר, שיעשו ריבה".

אפרופו סוכר. קשר ישיר עובר בין הקמפיין של משרד הבריאות נגד מזון מהיר ומשקאות ממותקים, לבין הדיווח של ענקית המשקאות קוקה-קולה על רבעון רביעי ברציפות של ירידה בהכנסות, כתוצאה מהאטה בביקושים למשקאות מוגזים במדינות אירופה.

לא, זה לא שהאירופאים צפו בתשדירים של יעקב ליצמן ומשה בר סימן טוב מרחוב ירמיהו בירושלים, אבל הם, בדיוק כמונו, עוברים תהליך ברור של התנקות והתרחקות מהמשקה הזה. מדובר בתהליך איטי, כי בכל זאת מטה החברה בארה"ב מדווח על הכנסות של 10.2 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2016 ורווח נקי של כ-1.5 מיליארד דולר.

אבל הוא צפוי לכרסם עוד ועוד ברווחיות של החברה, שעד לפני מספר שנים נדמה היה שכלום לא מאיים עליה. הישראלים, שהחליפו בהמוניהם את שישיות הקולה בשישיות של מים מינרליים, כבר הספיקו להחליף את הבקבוקים במכשירי בר מעוצבים. בלא מעט שיחות סלון הוויכוח נסוב היום סביב השאלה האם להמשיך לשלם כ-900 שקל בשנה על התענוג הזה, או להתקין מסנן פשוט מתחת לכיור ולדפוק את השיטה. ככל שהמודעות לבריאות צוברת תאוצה, בחברות המשקאות והמזון מצטברת דאגה.

ברוח החג. אם יש משהו מרגיז יותר מדמעות התנין של ענבל אור בניסיון להחזיק עוד כמה ימים את הרכב (כי רק בריינג'רובר שעולה 800 אלף שקל אפשר להסיע 4 ילדים), זה הלהט של המפרק איתן ארז לשתות לה את טיפת הדם האחרונה בקשית ולרוץ לספר על זה לתקשורת - אותה תקשורת שגידלה את המפלצת ונהנית עכשיו לראות אותה מתפוצצת לחתיכות.

ברוח החג ולזכר סבא שלי זצ"ל, אני מציע למכור את הרכב כמו את קרטון החמץ ולהשאיר אותו אצלה עד צאת החג. בלי נדר.

Shay-n@globes.co.il