המארחת יושבת מאחורי דוכן קבלה גבוה וקוראת את "משנתו של דון חואן" של קרלוס קסטנדה. נדמה לי שעברה לפחות רבע מאה, אם לא יותר, מאז נתקלתי בפעם האחרונה באיזשהו ספר של המיסטיקן ההוא, הפאולו קוואלו של המאה ה-20.
היא נראית כמו אמזונה גדולת איברים. אינדיאנית משהו, אני חושב, ותוהה אם זה בהשפעת הספר. קשה שלא להבחין בניגוד הגדול שבין דמותה הציורית משהו, והספר המפורסם, לבין המסעדה המהוגנת והבורגנית שבה היא עובדת.
מסעדת לווייתן שוכנת בחלל שאירח, לפי מיטב יכולת השיפוט שלי, מסעדות אחרות לגמרי, בטיילת הצפונית מתחת למלון הרודס באילת. מדוע אני כותב אחרות אף שלא ביקרתי בהן? משום שהלווייתן היא ממשיכת דרכה של המסגר חמש, שפעלה שנים ספורות בלבד, ונסגרה לפני שנה.
המסעדה הקטנה והאוונגרדית משהו של בני הזוג ליאור רפאל וענבר שפירא קנתה לה במהירות קהל מעריצים, כמעט שוטה לפעמים, שהורכב ברובו, ככל הנראה, מתל אביבים ובני מינם, ולא מעט מבקרי אוכל וכותבי אוכל. אל תבינו אותי לא נכון, רוב הזמן הייתה ההתלהבות מוצדקת, גם אני התלהבתי, אבל לפעמים הייתה קצת, ובכן, מוגזמת.
המסגר חמש לא שרדה, אולי בגלל המיקום בלב אזור המוסכים המכוער והאלים של העיר, ואולי כי הייתה באמת קצת נועזת, ויקרה מדי לפעמים גם לאכלנים מפונקים ומנוסים מהצפון, שלא לדבר על משפחות נופשים, שמן הסתם כלל לא הגיעו אליה.
והנה, כמה חודשים אחרי שסגרו את ה"מסגרייה" שלהם, כפי שכינו אותה בחיבה, פתחו השניים מסעדה חדשה במקום שהוא ההפך הגמור מאזור התעשייה. מתחת למלון הרודס, המקום הכי תיירותי בעיר שהיא ממילא עיר תיירות גמורה.
המעבר לא היה טבעי וברור, לא לקהל האוהדים וכנראה שגם לא לבעלי הבית עצמם. לפחות לא בהתחלה. לא הכול צלח והיו חריקות. בחלקן נוכחתי גם אני לפני כמה חודשים. אלא שביקור חוזר הוכיח שהבעיות נפתרו, ובגדול. האוכל עדיין נועז, לפרקים מאוד. יקר, לפרקים מאוד, אבל, וזה אבל גדול, טעים, לפרקים מאוד.
התחלנו איפה עם כמה ראשונות. סלט שרימפס "בנג-בנג" (ככה קראו לו, שכה יהיה לי טוב) הכיל חצאי אורך של שרימפס מסוג בלאק טייגר חלוטים ומוגשים קרים יחד עם רצועות אורך דקות של גזר, קייל, סלרי ובצל ירוק, עם כוסברה ועם נענע ורוטב של ריבת צ'ילי, בוטנים וחמאת בוטנים. תמנון מטוגן הוגש עם גבינת פטה, עלי קייל, פלפל קלוי, זיתים, צנון, צלפים, בוטרגה* ואיולי עגבניות. נשמע בלאגן, כמו חלק גדול מהמנות, אבל בפועל שילוב מוצלח, מקורי וטעים.
סלק אפוי במלח עם גבינה כחולה היווה את גרסת המקום למנה מאוד נפוצה במקומותינו. הוא היה טעים, אבל קצת בנאלי, אף שהתווספו לו גבינת מסקרפונה, דבש ורוטב ויניגרט של סלק ופירות יער.
ברוסקטה של ביצי סלמון על צזיקי עם ויניגרט חריף ושמן זית מעושן הייתה גם היא קצת צפויה איכשהו, אם כי עדיין טעימה.
המשכנו למנות העיקריות. הנוער הלך על סטייק סינטה מיושנת מאוד עם צ'יפס ועם סלט חסה. כמה פשוט, ככה טעים. אנחנו אתגרנו את עצמנו עם פורק שאנק - רגל חזיר מבושלת בשיטת הקונפי האיטית (בישול בשומן בטמפרטורה נמוכה). היא בושלה בשומן אווז והוגשה עם פירה ועם מיקס של פטריות מבושלות ביין לבן ובחמאה. מנה ענקית שהייתה יכולה להאכיל את כל משחררי אום רשרש. כבד וטעים.
שיאה של הארוחה נרשם במנת דג המוסר הצלוי שהוגש עם ריזוטו ירוק שכלל אפונה ירוקה, פטרוזיליה, אספרגוס, בצל ירוק וארטישוק. מנה אביבית ומקסימה במיוחד.
קינחנו בפאי פירות יער עם גלידת וניל שלא התעלה לדרגת המנות המלוחות. אולי בגלל שענבר שפירא, שהיא גם הקונדיטורית של המקום, נמצאת עדיין בחופשת לידה.
אחרי שני ביקורים, קשה לי עדיין להתחבר לגמרי למקום החדש. לא בגלל שאינו נעים אלא משום שאחרי האווירה הזרוקה והמשוחררת של המסגר חמש, יש כאן עדיין משהו טיפה מאופק. אבל בכל הקשור לאוכל, אין ספק שלווייתן היא לא רק תוספת חשובה ומבורכת לנוף הקולינרי המייאש של אילת, אלא גם מקום ששווה לטוס אליו במיוחד מתל אביב, גם עכשיו, כשעוד לא לגמרי התחבר לעצמו ולרצונותיו השאפתניים עד מאוד, לפעמים אפילו מדי.
לוויתן
פרטים: טיילת הרודס, החוף הצפוני, אילת. טל' 08-9209393; א'-ש' 19:00-23:00
מחירים: שרימפס בנג בנג - 65 שקלים, סלק אפוי - 45, תמנון - 74, סטייק - 150, פורק שאנק - 115, מוסר וריזוטו ירוק - 150, פאי פירות יער - 38 שקלים
השורה התחתונה: יקר אבל שווה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
