סולם פויר

כאשר כל ספין פוליטי מקושקש מוכתר כ"רעידת אדמה", מה הפלא שלא הרגשנו כשהקרקע באמת זזה

סולם פויר / איור: תמיר שפר
סולם פויר / איור: תמיר שפר

א. כבר כמה זמן, ולא מעט, שבחדשות מדברים בעיקר על דברים שאנשים אמרו או לא אמרו; על דברים שאנשים אחרים אמרו בתגובה לדברים שאמרו האנשים לפניהם; על התגובות שהיו לתגובות; על הפגישות שבהן דובר על מה שאפשר היה להבין מהתגובה שנמסרה בהתייחס למה שניתן היה להסיק ממה שנאמר. ויש כמובן את הדיון האהוב עליי: "האם היה ראוי שהדברים ייאמרו מלכתחילה?". אני כבר לא יכול לחכות שנעלה שלב בשיח הציבורי שלנו אל: "האם ראוי לאסור על אמירת דברים שלא היו ראויים להיאמר מלכתחילה" - זה יהיה ממש בוגר. הנושא עצמו מתחלף כל כמה ימים, אבל הדינמיקה ההפוכה לעולם נשארת. בינינו, אני מתקשה להיזכר מתי קרה משהו אמיתי.

אני לא הראשון שעלה על זה, אבל כדי לכסות את ערוות הדיון, אין ברירה אלא לתת לו שמות מפוצצים. אם במקרה יקרה משהו אמיתי - שכאמור, אף אחד כבר לא בדיוק זוכר מה זה ואיך זה נראה, כך שמאוד קשה לזהות אחד כזה - הוא יוכתר מיידית כמפץ הגדול, אף שדקה אחריו הכול יחזור להיות בדיוק כמו קודם. וכך הפך כל משפט להטלת פצצה, כל אמירה לטלטלה, כל תגובה לזעזוע. סתם מהלך, גם אם היפותטי וחסר חשיבות ככל שיהיה, הוא רעידת אדמה.

אבל השבוע באמת הייתה רעידת אדמה בישראל, ואפילו יותר מאחת, שהורגשו בעיקר בדרום, אבל גם במרכז (אפילו אני הרגשתי), ועוד אחת בסוריה שמצפון לנו, והן זכו להתעלמות די גורפת.

זה יפה, גם אם בצורה אירונית, שיש רעידת אדמה כל הזמן ועל כל דבר וכולם נרגשים עד היסטריה, אבל כשהאדמה באמת רועדת, לאף אחד לא אכפת. לא?

ב. כאן צריך לבוא ההמשך הקל המתבקש: ישראל יושבת על השבר הסורי-אפריקאי, ישראל לא ערוכה למקרים של רעידת אדמה, אם תהיה רעידת אדמה (וזה יכול לקרות כל רגע, כי הממוצע הוא אחת למאה שנה וזה בדיוק הזמן), ימותו פה באלפים, וכך הלאה, כולל ביקורת גורפת על ממשלות ישראל לדורותיהן שמפקירות אותנו לגורלנו האכזר. רק בשבוע שעבר כתבתי על דוחות מבקר המדינה. הוא התייחס גם לנושא רעידות האדמה ופרסם דוח קודר במיוחד.

אבל זה כל-כך צפוי שזה כבר נורא משעמם. מה גם שיכול להיות שכל זה יקרה, אבל לא ממש סביר. עם כל הכבוד לשבר הסורי-האפריקאי וללוחות הטקטוניים הכבירים שאנחנו יושבים עליהם - באלפי השנים האחרונות לא נהרגו יותר מעשרות בודדות של אלפים מרעידות אדמה בישראל, רובם לפני מאות שנים ומרביתם בשתיים-שלוש רעידות גדולות. האדמה אולי רועדת כל הזמן, אבל בעצימות נמוכה, ואין שום הוכחות או אינדיקציות שמספר הרעידות או עוצמתן הולכים לעלות. גם אם אין שום הוכחות או אינדיקציות שזה הולך לרדת, אבל זה בדיוק העניין - באלפי השנים האחרונות אין שום הבדל סטטיסטי במספר הרעידות או בעוצמתן. אם הייתי צריך לשים עשרים שקל, הייתי אומר שלפחות בגזרה הזאת אנחנו בסדר גמור.

אני לוקח פה הימור גדול, ולא רק כלכלי. הרי מן הידועות היא שבלתי אפשרי לחזות רעידת אדמה. עם כל כוחו ועוצמתו של האדם והישגיו המדעיים, בנושא החיזוי הסיסמולוגי לא ממש הגענו רחוק: מה שאפשר לחזות זה בעיקר את עוצמת הגל השני שמגיע רק שניות אחרי הגל הראשון, מה שתמיד מזכיר לי את בדיחת הקרש הישנה-נושנה שנהג לספר לי דודי על זה שהולך לרופא והרופא אומר לו: יש לך סרטן. אומר הבן אדם: אני רוצה חוות דעת נוספת. טוב, אומר לו הרופא, אתה גם מכוער.

ג. קראתי קצת על הסולם ריכטר הזה שמודד את עוצמת רעידות האדמה. הדבר העיקרי שלמדתי זה שמה שאנחנו קוראים לו סולם ריכטר הוא בכלל לא סולם ריכטר. בסולם ריכטר הפסיקו להשתמש כבר מזמן ועברו לסולם המגניטודה, אבל השם נשאר.

למדתי עוד כמה דברים יפים. העובדה שהזמן שלוקח לגלים הסיסמיים - שהם גלי רעד העוברים דרך החומר מליבת כדור הארץ כלפי מעלה - להגיע אל פני כדור הארץ, זה בערך כמו הזמן שלוקח לאור להגיע מהשמש אל כדור הארץ. אני יודע שאין שום משמעות לסימטריה הזו, אבל היא מרגשת אותי. אני מת על התחושה הזו שאנחנו נמצאים כל הזמן בין גלים אדירים וכוחות נשגבים שפועלים מעלינו ומתחתינו ומצדדינו ומלפנינו ומאחורינו. לפעמים אני חושב שבגלגול קודם הייתי שקית ניילון ברוח. יש אנשים שמכורים לשליטה, אני מכור לתחושת חוסר השליטה.

עוד דבר יפה שלמדתי זה שאנחנו אמנם מודדים את עוצמת רעידות האדמה, ולא משנה איך קוראים לסולם, אבל את השלב הנמוך ביותר בסולם אנחנו לא יכולים להרגיש או למדוד ואילו השלב הגבוה ביותר בסולם לא נמדד מעולם. הכי גבוה שהגענו בסולם זה 9.5 (צ'ילה, 1960) ואומרים שלפני 66 מיליון שנה, כשפגע מטאוריט בחצי האי יוקטן (Yucatan) ויצר את מכתש צ'יקשולוב ((Chicxulub, הרעידה הייתה ברמה 13, ואם זה יקרה שוב, ממילא לא נהיה שם כדי לפרסם את תוצאות המדידה. ענן עצום של סלעים שהותכו לכדי אבק רותח יכסה את כולנו. מי שלא יישרף, ייחנק, ומי שלא ייחנק - יטבע. לא יעזור אלוהים ולא תעזור תמ"א 38.

זה קצת כמו החיים, לא? אנשים תמיד שואלים "איך אתה מרגיש מאחד עד עשר", אבל אף אחד לא בדיוק יודע להגדיר מה העשר ומה האחד. אולי כי אין דבר כזה. אז תגידו אתם: אם אחד חלש מדי מכדי להרגיש אותו ועשר חזק מדי מכדי לחוות אותו - איפה אנחנו עומדים בעצם? איך אפשר לענות על השאלה הזאת? איך אפשר בכלל להעז ולנסות?

ד. נכון שאומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו? זה נכון. כמו האדמה, גם אנחנו לא צפויים. כמו האדמה, גם אנחנו בתנועה מתמדת. כמו האדמה, גם אנחנו יושבים על שבר. לוחות טקטוניים, שאפשר לקרוא להם נפש, פועלים בליבה שלנו, לא נחים לרגע. תמיד יש חיכוך, תמיד יש משהו שרועד בפנים שגועש, נשבר, עולה אל פני השטח, יוצר הר, פוער תהום, חורץ עמק.

וכמו האדמה, גם אצלנו תמיד יש משהו מבחוץ. קרא לו שמש, קרא לו נסיבות, קרא לו גנטיקה או אהבה, זה לא משנה. תמיד יש משהו שמשפיע, שמפריע, שמניע. מטאוריטים נוחתים עלינו כל הזמן וכוחות שאין לתאר או לראות עולים ויורדים, מושכים ודוחפים. עקרונות לא תמיד מתיישבים עם המציאות והמציאות לא תמיד מתיישבת עם התיאוריות. כל הזמן צריך לעבוד. כל הזמן יש משהו חדש לעבוד עליו.

שום דבר לא מפסיק אף פעם, שום דבר גם לא יפסיק. הכול קורה והכול מתהווה בזמן שאנחנו עושים את כל מה שאנחנו עושים, ויהא זה טפל או עיקר. העובדה שאנחנו מעבירים חיים שלמים בלדבר על דברים שאנשים אמרו או לא אמרו; על דברים שאנשים אחרים אמרו בתגובה לדברים שאמרו האנשים לפניהם; על התגובות שהיו לתגובות; על הפגישות שבהן דובר על מה שאפשר היה להבין מהתגובה שנמסרה בהתייחס למה שניתן היה להסיק ממה שנאמר ועל "האם היה ראוי שהדברים ייאמרו מלכתחילה" - היא בזבוז נוראי של הזמן שלנו.

אבל אז מה? חייבים להודות שזה גם די כיף. וחוץ מזה, אפשר לחשוב מה האדמה עושה בזמן הזה ומה עושים השמיים. הזמן עובר, האדמה רועדת, העננים שטים, שטים, והקוצים עושים שריפות. ואנחנו מדברים. הכול אותו דבר. לפעמים אני חושב על הקש ששבר את גב הגמל. תמיד אומרים שזה הקש האחרון, אבל באותה מידה זה הקש הראשון או ה-2,573, לא? כל הקשים ביחד בסיפור הזה ולאף אחד אין אינטרס מיוחד, ואחרי הכול - כולנו קשים.

אני חושב שאלה דברים שבהחלט ראוי שייאמרו. וכשאני מציג את זה ככה, פתאום שום דבר לא כל-כך נורא, נכון?