מסעדת ראצ'ה הגיאורגית בירושלים לא שרדה את גל הדקירות

בראשית הייתה ננה. כלומר, היו פה גרוזינים, או כפי שהם נקראים כעת - גיאורגים, גם לפני ננה שרייר, כמובן, והם גם אכלו משהו מן הסתם, ואולי אפילו היו להם איזו מסעדה או שתיים בסביבה. אבל ננה, עוד לפני שהפכה לננוצ'קה, ובטח לפני שהפכה לכוהנת הגדולה (או אחת מהן) של הטבעונות הלוחמת החדשה, היא זו שהפיצה את הבשורה במקומותינו, בשורת כיסוני החינקלי המתפקעים מבשר (ירחם השם) או גבינה, מאפי הצ'יבורק המטוגנים וכל שאר מטעמי העדה המופלאה הזו שעושה שמח בפה ובלב.

אחר הגיעה רשת מסעדות דדה, וקנגרו הירושלמית, ואחריהן עוד ועוד מסעדות גרוזיניות. סליחה, גיאורגיות. טוב, אני כמובן מגזים קצת. גם כיום יש כנראה מספיק אצבעות בשתי כפות הידיים כדי למנות את כל המסעדות הגיאורגיות בישראל. אבל ננה שרייר הייתה כאמור הראשונה. לפחות בתודעת הבליינים המקומיים.

ננה החלה את דרכה בבר קטן בפלורנטין. אחר כך עברה לחלל גדול יותר בנווה צדק, ואז נדדה לרחוב לילינבלום שבו היא יושבת עד היום (גם אם במקום חדש, כמה עשרות מטרים מהישן). כשהגעתי למדור הזה, כבר היה המקום של ננה יותר מושג מאשר מסעדה. זה לא אומר שלא היה טעים, אבל עד שזזתי היא הפכה לטבעונית. גרוזיני טבעוני זה כמעט כמו נמר צמחוני. איך אומרת הבדיחה, אין דבר כזה. אבל אני מבטיח לבדוק את זה פעם.

אף פעם לא אכלתי בננה בר בנווה צדק, גם לא בגרסה ארוכת השנים שבה ניהל את המקום גולן, בן זוגה לשעבר של ננה, שירש את הלוקיישן הנחשק אחרי שנפרדו, והקים בו את אחד המוסדות המצליחים בעיר. והנה, נפלאות דרכי האל. אחרי שסגר, ואחרי האפיזודה הקצרה (מאוד) שבה התרסקה כאן מיכל אנסקי, הגיעו שוב הגיאורגים אל הלוקיישן הוותיק הזה, שהוא עדיין אחת המסעדות היפות בעיר.

לילי בן שלום ואחיה השף ישראל, סגרו לפני כמה חודשים את ראצ'ה המקורית, זו הירושלמית. סיפרתי לכם עליה פעם. גם האחים בן שלום לא שרדו את המשבר הגדול שפקד את מסעדות הבירה בגל הדקירות הנוכחי. אז עכשיו הם בתל-אביב, מביאים את בשורת החינקלי והצ'יבורק אל הסועדים התל-אביבים המתוחכמים, כאילו לא חלפו מי יודע כמה שנים מאז שאלה כבר גילו אותם, שלא לומר זנחו אותם לאנחות. הם לא לבד. גם בשדרות רוטשילד יש מסעדה גיאורגית מפוארת להפליא שנפתחה לא מזמן.

התיישבנו אם כן, לראשונה בחיינו, בחלל המרהיב והנוסטלגי הזה, חלל המתאים לאורחיו הנוכחיים כמו כפפה ליד, או שמא כמו חינקלי לשפם, והזמנו אוכל. המון אוכל. יותר מדי אוכל.

סוללת הסלטים כללה קוביות סלק עם אגוזים ועשבי תיבול, פרוסות חצילים במילוי אגוזים, רימונים ועשבי תיבול, טפנד מנגולד עם חומץ בן יין ואגוזי מלך (אגוזים ורימונים הם כוכבים גדולים של המטבח הגיאורגי), ומנת סלט מוח חם ברוטב עגבניות פיקנטי. כולם ללא יוצא מן הכלל היו מצוינים. ואל תפחדו מהמוח.

המשכנו כמו שצריך בכל מה שאפשר היה לקחת בגזרת המאפים. מנת החינקלי הצטמקה בדרך מירושלים למישור החוף וכללה רק ארבעה מהם, אבל הם היו טעימים מאוד, כמו אז. הצ'יבורק (או צ'יבוריאקי) היה צ'יבורק. בורקס שמנוני ממולא בבשר פשוט. כמה פשוט ככה מענג. מנה חדשה, לפחות לנו, היו מעין סיגרים (שנקראו משום מה בליני) ממולאים בחלקי פנים ובצל מטוגן. קצת מאכזב, למען האמת, אפילו לחובב חלקי פנים כמוני.

למנה עיקרית דגמנו את השצ'מאדי - תבשיל בקר ברכז שזיפים ותבלינים גיאורגיים. הוא היה פשוט נפלא. שיפוד האנטריקוט היה אולי מעט סטנדרטי, אבל לא פחות טעים. בעלת הבית התעקשה להזמין אותנו גם לצוואר כבש ממולא בפירות יבשים. כבר לא ממש יכולנו לנשום, אבל מכיוון שלא מנומס לסרב להזמנה, טעמנו ובהחלט התפעלנו, שנייה לפני שפתחנו כפתור, שחררנו אנחה והזמנו אמבולנס שייקח אותנו הביתה.

את כל הכבודה הזו ליווינו במים המינרלים הגיאורגיים המפורסמים, הלוא הם מי הבורג'ומי* שהם, איך נאמר זאת בנימוס, טעם נרכש. אני, למשל, רכשתי אותו כבר מזמן. יש כאלה שלא יתחברו. בקבוק בירה גיאורגית מצוינת, שתי כוסיות צ'אצ'ה - הגראפה הגיאורגית הביתית, ואנחנו כבר ברקיע השביעי. מזל שלא היינו חייבים לבצע גם את טקס השתייה המסורתי מקרן השפע יחד עם לילי, כי אחרת, מי יודע איך זה היה נגמר.

ראצ'ה היא כיף של מקום. נדיב, טעים ובעיקר שמח לאללה. בנוף התל-אביבי המנוכר היא בהחלט תוספת ראויה, גם בעידן שבו מסעדה גיאורגית כבר אינה, כאמור, חידוש קולינרי מסעיר.

ראצ'ה

פרטים: אחד העם 1, תל-אביב, טל' 073-7584326. א'- ש' 19:00- לקוח אחרון

מחירים: חצילים - 30 שקל, מנגולד - 26 שקל, סלק - 28 שקל, מוח - 38 שקל, חינקלי (4 יחידות) - 20 ש'ל, צ'יבוריאקי - 38 שקל, בליני חלקי פנים - 40 שקל, תבשיל בקר בשזיפים - 84 שקל, שיפוד אנטרקוט - 118 שקל

השורה התחתונה

טוב