בא לקלל ויצא מברך

בכך שגילה שעצירת רכישות הדולרים של בנק ישראל תגרום לפיטורי 20 אלף מועסקים בתעשייה, מעניק יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, לבנק ישראל חסינות כמעט מוחלטת בעתיד מלחצים פוליטיים לעצור את רכישות המט"ח. אם שמחון ביקש לגייס את תמיכת הפוליטיקאים כדי ללחוץ על הבנק - הרי שהוא השיג את המטרה ההפוכה. אף פוליטיקאי שפוי לא יתקרב לנושא הנפיץ הזה ולא יסתכן שידבק בו חלילה כתם של מעורב בפיטורי רבבות עובדי תעשייה.

זה חבל, כי הטיעונים של שמחון נועזים ומעוררי מחשבה. הנכונות שלו לקרוא תיגר על ההגמוניה המחשבתית של בנק ישראל היא תכונה נדירה, הקשורה ככל הנראה גם להיותו חסר חושים פוליטיים לחלוטין. יותר ויותר כלכלנים עצמאיים מצטרפים לביקורת הגוברת על הר המט"ח שממשיך להתרומם במאזני בנק ישראל - קצב של חצי מיליארד דולר לחודש.

יותר ויותר כלכלנים שואלים בשביל מה צריך הבנק המרכזי לנהל כמעט 100 מיליארד דולר המושקעים בין היתר במניות במזרח הרחוק ובאגרות חוב של ממשלת סין. האם רכישות המט"ח באמת מסייעות למשק ולתעשייה, או שהן רק סוג של עיוות, מעין סבסוד, של תעשייה שאין הצדקה כלכלית לקיומה. האם דחיית הקץ של התעשייה הזו לא תעלה ביוקר ולא תתפוצץ לנו בפנים בעיתוי הגרוע ביותר?

לכן, אי-אפשר אלא להצטער על מותה בטרם עת של יוזמת שמחון ועל הפגיעה ביוקרת המועצה הלאומית לכלכלה שיש חשיבות רבה להיותה קול נוסף בדיון הכלכלי שנשלט על ידי בנק ישראל והאוצר.