"היא לקחה תחתית קופסת שימורים וצרחה שתחתוך לי את הפנים"

היא נראית כמו שחקנית הוליוודית. חיה בתל אביב, בדירה מרווחת שמשקיפה על הים, עם בן זוגה, דירקטור בכמה חברות שעוסק במיזוגים של חברות, מפקד טייסת לשעבר. יש לה שני ילדים - בנה ליאב, 27, הוא הייטקיסט, והבת ספיר, 23, שחקנית. אבל לפני שש שנים המציאות שלה הייתה שונה לגמרי. הצרות נחתו עליה בצרורות, בכל החזיתות, ובשיאן היא הגיעה לכלא.

רונית זיגלשטיין, 46, גדלה בפתח תקוה, בת לשני רופאים, בכורה מבין ארבעה אחים. בגיל 19 התחתנה, ויחד עם בעלה פתחה את 'ואייר אייר סי מובינג', חברת שילוח בינלאומי שהעסיקה 300 עובדים ושינעה לחו"ל חפצים יקרי ערך. בהמשך החברה קרסה וכך גם הנישואים, אבל סיפורנו מתחיל בתאונה.

התאונה. "פתאום שמעתי בום"

היא הייתה בת 37 כשחייה השתנו ברגע אחד. הטרגדיה ההיא מלווה אותה עד היום. "נסעתי ברוורס, הסתכלתי במראות, ובדיוק באזור שבו שדה הראייה לא נקלט במראות, עמדה אישה", היא מספרת בראיון למגזין "ליידי גלובס". פתאום שמעתי בום. לא היה לי מושג שאני פוגעת בה. עצרתי, יצאתי החוצה, לא הבנתי מה קורה. חייגתי בידיים רועדות לאמבולנס ולמשטרה. האישה שפגעתי בה הייתה בהכרה, ואמרו לי 'לכי הביתה, אנחנו ניקח אותה למיון', כי זה הנוהל. שלחתי את בעלי לבית החולים לראות מה איתה, כי הייתי נסערת, וכשהוא אמר לי שהמצב שלה לא טוב, הייתי בשוק. ידעתי שהיא חטפה מכה, אבל לא היה דם, לא היו עליה סימנים. בבוקר התקשרו ואמרו שהיא נפטרה, ומשם הכול התגלגל כמו כדור שלג".

המבט המאשים של בני המשפחה של האישה, שהגיעו לדיונים, עוד חרוט בזיכרונה. גם המבטים של האנשים מסביב בעת התאונה, כשעוד לא ידעה בכלל שפגעה בהולכת רגל. "זו תאונה שיכולה לקרות לכל אחד. הנסיעה האטית שלי לאחור לא הייתה אמורה להסתיים במוות, אבל עם עובדות לא מתווכחים".

המשפט נמשך שלוש שנים. בפסק הדין שנתן בית המשפט העליון נגזר עליה ללכת לכלא לתקופה של עשרה חודשים. ילדיה בכו בספסל האחורי. דווקא באותן שלוש שנים מסויטות, שבהן חיה בחוסר ודאות כלכלית ואישית, החליטה להתחיל ללמוד משפטים. לימים תסיים תואר ראשון מהמכללה האקדמית בקרית אונו, ותואר שני מאוניברסיטת בר אילן. "בזמן המשפט הייתי כבר סטודנטית למשפטים, וכל המרצים אמרו לי שאין מצב שאכנס לבית סוהר. לא נהגתי שיכורה, לא נסעתי במהירות מופרזת, לא נטשתי את הזירה".

שבועיים לפני שנכנסה לכלא עזבה את הבית ועברה לאחותה. "אנשים חשבו שהשתגעתי, מי עוזב את הבית בעיתוי כזה, אבל זה מה שהיה נכון לי".

הכניסה לכלא. "עניין של פרופורציות"

היא נכנסה בשערי הכלא בגיל 40, שבועיים אחרי יום ההולדת.

"בלילה שלפני, לא הצלחתי לישון. ניסיתי לדמיין מה יהיה. את בחוסר ודאות, אין הדרכה לפני זה. חשבתי על הילדים, הבן שלי התחיל קורס קצינים באותו יום, הבת שלי הייתה בבגרויות, הבטחתי להם ששערה מראשי לא תיפגע, גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית, כדי שלא ידאגו".

הנעליים המצחינות שקיבלה עם כניסתה לבית הסוהר מסמלות עבורה את היכולת שפיתחה לעשות סוויץ' בראש. כשהאפסנאי הגיש לה אותן, היא נגעלה. נדף מהן ריח של זיעת האסירה שנעלה אותן לפניה, והן נראו לה כמו חממה של פטריות. אבל אז היא אמרה לעצמה: "אלה הנעליים שאני נכנסת אליהן עכשיו, ואלה הנעליים שאיתן אלמד לאהוב.

"כשאת נכנסת לכלא את כמו בתוך בלנדר, הכול קורה נורא מהר. כבר בכניסה, מהריח ומשקשוקי האזיקים את מבינה שאת בעולם אחר. אצל נשים אין הפרדה לקטגוריות, בין עברות צווארון לבן לרוצחות, אצלנו כולן באותה קלחת, למעט ההפרדה בין אגף נקי מסמים ואגף של מסוממות. לפעמים שמעתי את הבנות מהאגף הזה צורחות מהקריז, ואמרתי לעצמי, 'אלוהים, תודה שאני נמצאת במקום כל כך שקט ורגוע'. הכול עניין של פרופורציות.

"חשבתי שאולי אם אני אכנס לכלא עייפה, אוכל לישון שם כמו שצריך, אבל גם הלילה הראשון עבר עליי ללא שינה. הייתי עם שתי רוצחות, אחת מהן דקרה את בעלה 15 פעם, ועם מישהי שלקחה כסף מהלקוחות שלה בבנק. מאז יצא לי להיות עם כל סוגי הנשים, כי בכלא כל חודשיים עושים פריש מיש, כדי לא לייצר מוקדי כוח".

איך היה לישון בלילות לצד רוצחת?

"זה לא היה פשוט, כי היא גם הייתה במוסד לחולי נפש, ומחלה נפשית זה לא משהו שאפשר לצפות. אבל את רגע האימה הכי גדול חוויתי ביום, כשדיברתי בטלפון עם המשפחה שלי. צחקתי על משהו, והצחוק שלי לא בא לאחת האסירות בטוב. היא התחילה לצעוק עליי: 'את צוחקת עלינו, את מוציאה דברים שקורים פה החוצה'. היא שכחה שכשאני צוחקת על מה שקורה בכלא אני צוחקת גם על עצמי, כי גם אני אסירה.

"שאלתי אותה, 'למה נראה לך שאני אבזבז עלייך את הטלכרד שלי', ותוך כמה שניות שתי חברות שלה נצמדו אליי, ככה שלא יכולתי לזוז. חסמתי את השפופרת כדי שהמשפחה לא תשמע, וסיימתי מהר את השיחה. בכלא אין סכינים, אבל יש סכינים מאולתרות, והיא בחרה בתחתית של קופסת שימורים. היא התחילה לצרוח שהיא תחתוך את הפנים היפות שלי, ושהיא כבר חתכה לפני, ואין לה בעיה לשבת בבידוד אחר כך.

"התמלאתי זיעה קרה, ומהפחד נעלם לי הקול. בדקה ה-90 נתתי צרחה, ומהשאגה שלי אסירה אחרת יצאה לעזור לי. התפתח ביניהן ויכוח, ואני ברחתי לחדר. המילה פחד קיבלה משמעות שלא הכרתי. אני מדברת על זה ונעלם לי הקול, את שמה לב?"

 רונית זיגלשטיין/ צילום: רמי זרנגר

החיים בכלא. "עיניים בגב"

התחברת בכלא לאסירות אחרות?

"לכל מיני . את חייבת שיהיו לך שם חברות, כי את לא יכולה להיות לבד, את בנאדם, את צריכה לדבר עם מישהו. מצד אחד את צריכה להיות נחמדה, ומצד שני אסרטיבית, אחרת ידרכו עלייך. יש איזה משחק עדין, סחר חליפין. החברה הכי טובה שלי הייתה ערבייה, היא ישבה על רצח, מאסר עולם. היה לה בעל אלים, והיא רצחה אותו בכדורים ששמה לו באוכל".

התפתחו בכלא מערכות יחסים רומנטיות?

"השתדלתי לכער את עצמי, נתתי לשורשים לצאת, קיצרתי את השיער, אבל היו אסירות שהציעו לי נישואים. תשמעי, זה מובן, כל אדם צריך מגע, חיבוק. הורדתי אותן ממני, אבל אולי אם הייתי נשפטת להרבה שנים הייתי מגיעה גם לזה, לכי תדעי".

זה כמו בסדרה 'כתום זה השחור החדש'?

"יש דמיון, אבל בסרטים יש תמיד חצר, ואצלנו לא הייתה. מורידים אותך פעם בשבוע, בשבת, לשעתיים. כשעבדתי בתוך האגף, בניקיון, לא ראיתי אור יום ימים שלמים. את מקבלת שליש כוס חלב ואת צריכה להחליט מתי את שותה את הקפה, כי אין יותר. ביצה את מקבלת פעם בשבוע בימי שני, ויש מכות על הביצה הזאת. לפעמים אספנו כמה בנות את הביצים כדי להכין פשטידה. עוף פעם בשבוע, ביום שישי. היום אני יודעת להעריך כוס קפה, את הדברים הכי טריוויאליים. בלילה הראשון נורא רציתי כוס מים ולא יכולתי לקחת, ומאז אני יודעת להעריך אפילו כוס מים".

אין בחדרים כיור?

"יש, אבל רציתי מים מינרליים, כי מים מהברז עושים לי דלקות בדרכי השתן. לקח זמן עד שהפנמתי שאני ביקום שבו מים מינרליים זה של ה'ביוקר'".

ברגעים הקשים בחרה לחשוב שהיום הזה הוא יום טוב, כי כשהוא יסתיים, יהיה לה פחות יום לשבת. "חוסר ודאות קשה לעתים יותר מוודאות רעה. זו גם התמודדות לא פשוטה לילדים. הבת שלי הייתה יומיים בשבוע אצל אחותי, יומיים אצל חברה שלי ביהוד ויומיים אצל אבא שלה. הם באו לבקר אותי אחת לשבועיים, סוהרת עמדה עם סטופר, 20 דקות. בפגישות השתדלתי לא לבכות, כדי שלא ידאגו".

נעזרת באיזשהו שלב בכדורי הרגעה?

"לא, אף פעם לא. היו רגעים של שבירה, אבל לא נתתי להם להשתלט עליי. אם את נמצאת באנרגיה נמוכה ואת נותנת לה להשתלט, זה ישאב אותך. דומה מושך דומה. חייבים לשבור את המעגל, וכמו שצרות באות בצרורות, גם דברים טובים מביאים דברים טובים".

יכול להיות שכדי לשרוד חסמת את עצמך רגשית?

"להפך, בכלא החושים שלי היו הכי מחודדים. את חייבת להיות ערנית, צריכה שיהיו לך עיניים בגב. השתדלתי כן להרגיש, אבל בחרתי לראות את הטוב בכל סיטואציה, כי כשאת רואה משהו טוב, אוטומטית מציף אותך רגש חיובי, מין אור כזה. כעס רק מרעיל אותך, והופך אותך שלילית. להגיד דברים רעים על מישהו ששונאים, זה כמו לשתות רעל ולצפות שמישהו אחר ימות".

אחד מהחברים שביקרו אותה בכלא היה גיא רוזן, שהפך לימים לבן זוגה. "הכרתי אותו דרך העבודה, עשינו שילוח עבור החברה שהוא עבד בה. לפני שנכנסתי לכלא התקשרתי אליו, ושאלתי אם הוא מכיר מישהו שיכול לעזור לי לתאם את החופשות של הבן שלי מהצבא, כדי שלא יצא שהוא יוצא לחופש בדיוק כשאין ביקורים.

"יום אחד הוא הגיע לכלא במפתיע. התפלאתי איך הוא הצליח להיכנס, ביקורים בכלא זה עניין שדורש תיאום מראש. הוא אמר לי שהוא חידש את רישיון עריכת הדין שלו, כי לעורכי דין מותר להיכנס מתי שהם רוצים. בגלל חיסיון עורך דין-לקוח, אף אחד גם לא יכול היה להקשיב לנו.

"מאותו יום הוא התחיל לבקר אותי פעמיים בשבוע, היה קשוב לי, הבנתי שהוא לא בא סתם, אבל לא ידעתי למה לצפות. את מדברת על אישה בכלא שנמצאת מול בנאדם מאוד מחוזר שהוא ציפור דרור. הרגשתי חוסר ודאות, אבל קלטתי שלא רק אני מצפה לפגישות, שגם הוא נתפס, ושנוצר בינינו משהו. האמת היא שחשבתי שכשאשתחרר מהכלא, אתחיל לחגוג. לא תיארתי לעצמי ששוב אהיה בזוגיות".

היציאה לחופשי. "השתחררתי מהרצון לרצות"

כשיצאה מהכלא, היא לא לקחה איתה דבר, למרות שרצתה לקחת את הנעליים המצחינות שקיבלה עם כניסתה.

במה הכלא שינה אותך?

"הצלחתי להיפטר מכל כך הרבה דברים שעיכבו אותי, לשנות דפוסי חשיבה. למדתי להעריך את הדברים הקטנים, את החופש, את החיים. לוקחים בנאדם וסוגרים אותו בכלוב, ורק אז הוא מבין באמת מה זה חופש. בכלא קיבלתי את החופש האמיתי שלי. אני לא מאחלת את זה לאף אחת, שלא תביני אותי לא נכון, אבל שם בעצם השתחררתי מהרצון לרצות את כולם, והתחלתי לחשוב מה באמת נכון לי".

עם שחרורה חיכו לה 13 בחינות שהייתה צריכה לעשות תוך חודש אחד, כדי לסיים את התואר במשפטים יחד עם בני המחזור שלה. אמרו לה שזה בלתי אפשרי, שלא כדאי לה אפילו לנסות, כדי לא לחוות אכזבה בתקופה כה רגישה כאסירה משוחררת, אבל היא השיבה: "אתם תאשרו לי לעשות את הבחינות, למרות שלא הייתי בכל השיעורים, ואני כבר אתמודד עם האכזבה". וזה עבד: היא השיגה את התואר.

היום זיגלשטיין מרגישה שמצאה את ייעודה: היא נותנת הרצאות, כדי לתת לאחרים תקווה לצאת ממשברים. באחת ההרצאות שבהן נכח בן זוגה, שאלה אותו מישהי, 'תגיד, לא חשבת שאולי לא כדאי לך להכניס את הראש למיטה החולה הזאת?', והוא ענה, 'תראי אותה, נראה לך שמישהי כמוה הייתה מתאהבת בי אם היא לא הייתה פוגשת אותי בכלא?'

המחלה. "כאילו משהו תקוע לי בגרון"

יום אחד, חצי שנה אחרי שחרורה, התגלו בבדיקה רפואית בגרון שלה גושים חשודים. עשרת הימים שבהם חיכתה לתוצאת הביופסיה, שנעשתה באחת מבלוטות התריס שלה, היו עשרת הימים הנוראים. "כשהתשובה התקבלה, אמרו לי שהגידול סרטני ושאני צריכה לעבור ניתוח להסרת הבלוטות, אחר כך טיפול ביוד בבידוד, ואז אצטרך לקחת כל חיי תרופות שיחליפו את תפקוד הבלוטות.

"חזרתי הביתה, ואמרתי לילדה שלי, 'אנחנו צריכות לדבר'. היא ענתה, 'לא רוצה לדבר. כן או לא?' אמרתי לה, 'כן, אני חולה, אבל'. רציתי להסביר לה שהכול יהיה בסדר ושאני אחלים מזה, אבל כבר לא היה עם מי לדבר. היא אמרה לי: 'אמא, שיקרת לי. כשיצאת מהכלא אמרת שיותר אף פעם לא תעזבי אותי'".

את מקשרת בין המחלה לכלא?

"תשמעי, בסוף הכלא הוא מקום קשה מאוד. הצלחתי לשרוד אותו, יצאתי בריאה נפשית וגם זה משהו, אבל לתקופות טראומטיות יש השפעה. אין מה לעשות, בסוף ההצטברות של כל הדברים - הקריסה הכלכלית, מות אמי מסרטן אלים, הכלא, הדאגה לילדים - הביאה את המחלה. אבל אם כבר סרטן, אז עדיף סרטן כזה, ואם כבר לחלות בסרטן, אז לגלות את זה בזמן, כמו שאני גיליתי, לגמרי במקרה. לדעתי זה מאוד סימבולי: הסרטן שלי היה בגרון, זה כאילו משהו שהיה תקוע לי בגרון, איזו זעקה. זה החותם שהתקופה הזאת השאירה. אני כבר חמש שנים אחרי, חיי ניצלו, ואני בוחרת ליהנות מכל רגע".