לזרום עם האקזוטיקה: אוכל בוכרי עם וודקות במחירים מגוחכים

"חק אחר", כך מכריזים תחתוני הבוקסר הלבנים של הבחור הצעיר הפונה משולחני בחזרה אל מעבר לדלפק. "חק אחר"?, אני תוהה. וכי מי ירצה להצהיר דווקא על תחתוניו שהוא חפץ בחק אחר, דווקא עכשיו, כשהם נגלים, כמנהג הימים האלה, כאילו במקרה. ואז אני מבין. "צוחק מי שצוחק אחרון". זה מה שכתוב שם. "תגיד, יכול להיות שכתוב על התחתונים שלך 'צוחק מי שצוחק אחרון'?", אני שואל. "מה, רואים?", הוא מתפלא.

הוא הולך, ואחרי כמה דקות חוזר עם המנטו או מנטי, או איך שתרצו לקרוא לכיסון הבוכרי המסורתי, האוצר בתוכו בשר נחות, בצל ותבלינים, וכמו תמיד הוא טעים עד אימה. אפילו העובדה שראיתי אותו נשלף מהמיקרו לא מצליחה לקלקל לי את העונג. גם לא זה שאיני מזמין לעצמי 100 גרם וודקה, כמו שמציע התפריט של "ירושלים". וודקות משלל סוגים, על חלקם לא שמעתי מעולם, במחירים מגוחכים. המנטו עצמו עולה משהו כמו 5 שקלים.

כן, אני שוב בירושלים. אחרי כמעט 20 שנה. שהרי מה יותר מתאים מאשר לחגוג את יום ירושלים, במסעדת ירושלים אשר ב...רמלה. 20 שנה לא הייתי כאן. 20 שנה אחר-כך, לא יראו אותי בעיר. בירושלים עצמה באמת כבר לא ראו אותי מזמן. אני מת מפחד. מתגעגע, אבל מוותר.

אבל רמלה זה ממש כאן, 20 דקות מהבית. ולמרות זאת, מאז שגרתי בכפר ביל"ו השכן, לפני כמעט 20 שנה כפי שסיפרתי כבר, והפכתי את רמלה לעיר המחוז שלי, לא הייתי כאן כמעט.

כך, למשל, אף שאני זוכר את הדרך בעל-פה, בלי ווייז, אני מצליח להתבלבל לרגע. כי צדו האחד של רחוב רזיאל נותר אמנם כשהיה, אפור ועלוב ומט ליפול, אבל בדיוק ממול, בצדו השני של הכביש, צמח וקם לו קניון אדיר ממדים, בוהק ונוצץ. עוד קניון.

אבל בירושלים, המסעדה הבוכרית בת שנות הדור, דומה שהכול נשאר אותו דבר. אותה התפאורה וגם אותה האווירה, היומיומית משהו. אווירת חולין מקודשת.

אני מתיישב בשולחן צדדי ומביט סביבי. לצדי יש דלת שקופה, המפרידה בין החלל המרכזי הגדול לבין מה שנראה כחדר פרטי. בתוך החדר יושבים עשרות גברים בוכרים ו... מתפללים. קשה לטעות.

האם יכול להיות שבתוך המסעדה יש בית כנסת?

אני מביט בהם אחוז קסם. בחור צעיר מקבל את המיקרופון ושר שיר ארוך ועצוב בשפה מוזרה. בוכרית, מן הסתם. יש שפה כזו?

לפני שאני הולך, אני מתגבר על ביישנותי הנצחית ושואל את בעל התחתונים לפשר ההתכנסות.

"אזכרה", הוא עונה. "משלושים איש ומעלה אנחנו סוגרים את החדר הפרטי".

אני מפשפש בזיכרוני ומנסה להיזכר האם אי-פעם הייתי במסעדה שהתקיימה בה אזכרה או אפילו רק שמעתי על משהו דומה. איני מצליח. טוב, נו, מסעדה בוכרית. אני שומע את עצמי חושב.

אין לך עמדה מסריחה יותר מעמדת מבקר המסעדות, או אפילו "סתם" סועד מן השורה, הנקלע למסעדה "עדתית" בעיר זרה.

במקרה הטוב תאמץ, אפילו מבלי יודעין, את עמדת האנתרופולוג. במקרה הרע, תהפוך בין רגע למה שאתה באמת, אפילו אם אתה מסתיר את זה טוב-טוב מעצמך. קולוניאליסט.

אבל בואו נהיה הגונים וכנים לרגע. וכי באיזו עמדה אחרת מסוגל לאחוז ביושר אשכנזי פריבלג, כפי שאני ושכמותי מכונים כיום, ועוד אחד כזה שגר, רחמנא ליצלן, בצפון תל-אביב?

אז אני מוותר מיד וזורם עם האקזוטיקה. אני מזמין דושפרה*, המרק ה"לאומי" של הבוכרים. הוא מגיע, נטול חומוס מבושל ובטח שלא דובדבנים חמוצים. מלא קוביות בשר זול מיותרות, ופרוסות גזר ותפוחי אדמה עצובות. גם הקרפלעך עצמם לא ממש מצליחים להתעלות על העייפות. ובכל זאת אני אוכל. לא כי זה טעים. גם לא לא טעים. כי זה דושפרה. ואני ב"ירושלים". ברמלה. ובאתי במיוחד מ"רחוק". ואני מצוברח. וזה מעביר לי את הבלוז. ועכשיו אני חייב לזוז.

אבל אני חוטף עוד סמסה או סמוסה או איך שלא תקראו לבורקס הענק ממולא הבשר. אותו בשר זול עם תועפות בצל ותבלינים. הבחור מחמם לי אותו במיקרו, כמובן, וכשאני מגיע לאוטו אני טורף אותו בשני ביסים. אלוהים, כמה שזה טעים. איך זה יכול להיות. אין פה כלום. בשר פשוט שבפשוטים, בצל, בצק, תבלינים. זה טעים למות. אבל בכל זאת אני אשתדל לחיות עוד קצת. עד הפעם הבאה.

האם מסעדת ירושלים היא מקום לנסוע אליו במיוחד מהעיר השכנה, כמו שעשיתי אני (בתוקף תפקידי?). אני מניח שלא. אז מה?

* כדאי להכיר: 

דושפרה. אחת המנות האהובות עליי בעולם. מרק בשר, שבאורגינל שלו הוא מלא בכל טוב. חוץ מכיסוני בשר, המזכירים מאוד טורטליני, או קרפלעך, צריכים להיות בו גם ירקות שורש, המון כוסברה קצוצה, גרגירי חומוס מבושלים, ובשיאו גם דובדבנים חמוצים. אבל אפילו בגרסאות צנועות יותר, כמו זו המוגשת כאן, אפילו לא תחת השם דושפרה (צריך לשאול), הוא עשיר ונפלא, מחמם ו...נו, כן, מנחם.

ירושלים

פרטים: דוד רזיאל 18, רמלה. טל' 08-9213689. א'-ה' 10:00-23:00, ו' 10:00-15:00. כשר למהדרין

מחירים: מנטו - 5 שקלים, סמבוסק בשר - 8 שקלים, דושפרה - 37 שקל

השורה התחתונה

טוב (וזול)