מנהלי האוניברסיטה העברית מציגים: חוצפה ויהירות

700 מיליון שקל בשנה משלמת האונ' העברית לגמלאיה. פלא שהיא פושטת רגל?

קמפוס האוניברסיטה העברית / צילום: איל יצהר
קמפוס האוניברסיטה העברית / צילום: איל יצהר

1. החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, חשפה השבוע נתונים חדשים על פצצת הזמן של הפנסיה התקציבית. במקום אחד בישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, הפצצה הזו כבר התפוצצה וזרעה הרס בל יתואר. קוראי "גלובס" לא יופתעו: כבר בנובמבר 2014 פרסמנו תחקיר על מצב האוניברסיטה וקבענו בכותרת הראשית של העיתון כי היא למעשה פושטת רגל וחיה מכספי ציבור הולכים וגדלים.

שימו לב למספרים: העלות השוטפת של תשלומי הפנסיה התקציבית לעובדי המדינה תגיע בשיאה ללא יותר מ-3% מתקציב ממשלת ישראל. הנתון המקביל באוניברסיטה העברית עומד היום על יותר מ-33% - כמעט 700 מיליון שקל בשנה משלמת האוניברסיטה העברית לגמלאיה, מתוך תקציב שנתי של כ-2 מיליארד שקל. אף גוף אינו יכול לשרוד לאורך זמן עם נטל כזה בשוק שיש בו תחרות על מקורות תקציביים. תשלומי הפנסיה התקציבית באוניברסיטה אמורים לרדת לרמות נסבלות בעוד 20 שנה. האוניברסיטה העברית, גוף בריא בסך הכול, זקוקה לפתרון מקיף אבל זמני שיאפשר לה לצלוח את התקופה הקשה. רק שדבר לא נעשה.

מדינת ישראל נערכת להתמודד עם פצצת הזמן של הפנסיה התקציבית בדרכים שונות: הגדלת השתתפות המבוטחים היא אחת מהן. ביטול רכיבי שכר שניתנו שלא כדין היא דרך אחרת. גם אצל גמלאי האוניברסיטה העברית נמצאו חריגות שכר, אבל כשהאוצר ניסה לבטל אותן, הנהלת האוניברסיטה יצאה נגדו למלחמה.

השבוע הודיע נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן-ששון, למרצים ולחוקרים במוסד שאין לו כסף לשלם להם את תוספות השכר שהובטחו במסגרת הסכם השכר החדש בין חברי הסגל האקדמי הארצי למשרד האוצר.

"תוספות השכר, ראויות ככל שהן, מטילות עוד מחויבות כספית על האוניברסיטה", כתב בן-ששון, "לדאבוננו, במצב הנוכחי, איננו יכולים להיכנס להתחייבויות כספיות נוספות, ובכלל זה גם ההסכמים החדשים לתוספות השכר. זוהי תקופה קשה לכולנו. נוכל להיחלץ ממנה אם נפעל בצוותא כדי להבטיח את עתידה של האוניברסיטה וממילא גם את עתידה של ההשכלה הגבוהה בישראל".

שימו לב למילה "ממילא". אפשר ללמוד ממנה לא מעט על השקפת העולם של בן-ששון. לשיטתו, עתיד עולם ההשכלה הגבוהה כולו איננו אלא תוצאת לוואי הנגזרת ממצבה של האוניברסיטה העברית בירושלים. כל האוניברסיטאות האחרות, כל המכללות והמוסדות האקדמיים - כולם אינם יותר מלוויינים, חסרי יכולת קיום משל עצמם, המרחפים בחלל סביב המאור הגדול הזורח מעל פסגת הר הצופים. ואם חלילה יכבה האור או אפילו יועם, יצנחו כל היתר ממילא לתהום הפעורה מתחת. ולא רק ההשכלה גבוהה לכודה כעש באורה של האוניברסיטה הירושלמית. מדינת ישראל קשרה את עתידה בגורל באוניברסיטה העברית. "פגיעה באוניברסיטה העברית היא פגיעה במדינת ישראל ובמעמדה בעולם". כך מסכמת הנהלת האוניברסיטה את תגובתה לממצאים חמורים ביותר על התנהלותה הכספית שנחשפו בדוח של המועצה להשכלה גבוהה.

חשיבות עצמית ללא גבולות, לקיחת עתיד מדינת ישראל וההשכלה הגבוהה כבני ערובה והטחת האשמות ברשויות הפיקוח שמנסות לסייע - אלה הדרכים שבהן מנסה הנהלת האוניברסיטה העברית להתנער מאחריותה לכך שהביאה את המוסד האקדמי בן ה-91 שנה אל עברי פשיטת רגל. ולא רק ההנהלה, אלא כל חברי הסגל האקדמי הבכיר, שנהנים מההסדרים השערורייתים והחריגים של הפנסיה התקציבית, שמתראיינים תדיר במדיה הכלכלית ומטיפים לאחרים איך לנהוג ואיך להתייעל.

"האוניברסיטה העברית הייתה הראשונה במשק הישראלי לזהות את הבעייתיות של הפנסיה התקציבית, כבר לפני 16 שנה", מתגאה הנהלת האוניברסיטה בתגובתה לדוח הביקורת המטלטל של המל"ג. על מה בדיוק הגאווה הגדולה? על כך שכבר 16 שנה המחדל הזה נמשך? על כך שכבר 16 שנה קברניטי האוניברסיטה יודעים שהספינה שלהם משייטת היישר לתוך קרחון - ואינם מנסים להסיטה ממסלול ההתנגשות? גם היום, בן-ששון וחבריו עדיין לא הפנימו שפשיטת הרגל הצפויה של האוניברסיטה היא בראש ובראשונה בעיה אישית שלהם. הם עדיין חושבים שזו בעיה של ההשכלה הגבוהה. בעיה של המדינה. והספינה שטה.

2. עדות לניתוק, ליהירות ולחשיבות העצמית של האליטה האוניברסיטאית והחיבור שלה לאליטה התקשורתית, הוא הסיפור הבא, תקשורתי בעיקרו, אבל מלמד מאוד על ההתנהלות הקלוקלת של האוניברסיטה. במקביל לתחקיר שפורסם ב"גלובס" על פשיטת הרגל של האוניברסיטה העברית, דרשנו הן מהאוניברסיטה והן מהוות"ת, הרגולטור שלה, את דוחותיה הכספיים המלאים האחרונים. למרבה הפלא, בקשתנו נדחתה, כי שקיפות היא הרי מהם והלאה, אף שבכיריה דורשים אותה מכל דיכפין. לאחר שסורבנו, פנינו לאוניברסיטה על פי חוק חופש המידע, דרשנו את הדוחות וקיבלנו אותם לאחר זמן מה. לתדהמתנו, גילינו שהדוחות, שאותם "גלובס" דרש באופן בלעדי, הועברו במקביל למתחרה של "גלובס" - "דה מרקר", בלי ידיעתו של העיתון ובלי אישורו. התדהמה גברה לאחר ש"דה מרקר" פרש בסוף דצמבר 2014 את מצבה של האוניברסיטה על גבי שלושת עמודיו הראשונים אבל הדגיש את תוכנית ההתייעלות של האוניברסיטה ואת העובדה שהיא "עושה מאמצים גדולים כדי לאזן את תקציבה" (לא מאמצים ולא נעליים; בהחלט מאמצים לחלוב עוד ועוד את הקופה הציבורית), וכן את הנדל"ן הרב. העיתון גם נתן במה לסמנכ"ל הכספים של האוניברסיטה שהפנה, כמו בן-ששון, את האצבע לאוצר: "אנחנו רוצים להגיע איתם להסכם. אין באפשרותנו לפתור את הבעיה הזאת ללא סיוע ממשלתי" (כן, בטח, זו לא בעיה שלנו, זה לא באחריותנו, האוצר צריך לפתור את הבעיות שאנחנו יצרנו, כמובן באמצעות סיוע נוסף).

אחרי דין ודברים בין עורכי הדין של "גלובס" לבין עורכי הדין של האוניברסיטה העברית על התנהלותה הנכלולית (אין שום מילה אחרת לתאר זאת), נאלצה האוניברסיטה להחזיר ל"גלובס" את דמי האגרה בסך 73 שקל שנגבים בכל פנייה של כלי תקשורת על פי חוק חופש המידע. החזרת דמי האגרה היא כמו הודאה בהתנהלותה התקשורתית הנכלולית. חבל שהיו משת"פים להתנהלות הזאת.

תחקיר גלובס
 תחקיר גלובס

eli@globes.co.il