לכשכש בזנב השביט

אתם יכולים לזלזל במטאורים, אבל הם מסתובבים בעולם כבר 4.6 מיליארד שנים

לכשכש בזנב השביט / איור: תמיר שפר
לכשכש בזנב השביט / איור: תמיר שפר

א. כשהגיליון הזה ינחת בתיבת הדואר שלכם, אהיה במצפה רמון עם הילדים ונצפה במטר המטאורים הגדול שאמור להאיר את שמי המדבר. אם ניפגש שם במקרה בין אלפי האנשים שיבואו בוודאי לצפות בפלא, בואו להגיד שלום.

כשקראתי על המטר הצפוי אמרתי לעצמי (ואני לא היחיד): איזה יופי! כמה נחמד מצד היקום שככה סידר, במיוחד בשבילי, אטרקציה מעולה לעשות עם הילדים. ולא סתם אטרקציה - עוד באמצע החופש הגדול. ולא "סתם" באמצע החופש הגדול - מטר מטאורים שלא נופל על יום עבודה באמצע השבוע. אין מה לומר, היקום ממש הלך לקראתנו הפעם ותיאם את כל הסיפור כך שייפול על סוף שבוע. היקום, אמרתי לעצמי, עובד בשבילי! אחלה יקום שבעולם זה.

אבל אז, לא רגע אחד מוקדם מדי, תפסתי את עקביי ומשכתי את עצמי ממרומי ההיבריס הרגעי שאליו המראתי. היקום עובד בשבילי? כמה מגוחך יכול בנאדם להיות? היקום לא עובד בשבילך, בנאדם, וגם לא בשביל אף אחד אחר, גם לא בשביל עצמו. הוא פשוט קיים. המחשבה שיש איזשהו משהו שאכפת לו ממך או מסוף השבוע שלך או מהחופש הגדול של ילדיך או מכל דבר אמנם מקסימה באופן ילדותי, אבל אין לה דבר וחצי דבר עם שום דבר. מבחינת היקום אין הבדל ביני לבין זבוב שניזון מגוויית גמל מרקיבה באמצע מדבר סהרה; הרי גם הוא יכול היה לחשוב לעצמו (הזבוב, לא הגמל) שהיקום עובד בשבילו וסידר לו ארוחה טובה בדיוק כשתקף אותו הרעב.

אבל לא. המקסימום שאפשר לצפות מהיקום זה לצירוף מקרים נוח.

ב. אפילו צירוף המילים "מטר מטאורים" מרמז על אותה תפיסה שגויה כאילו אנחנו במרכז היקום ופעם בשנה נופל עלינו מטר של כוכבים נופלים וכל מה שצריך לעשות זה להביא מחצלת שיהיה נוח לשכב עליה ולהביע משאלה. כי האמת היא שזה לא מטר ואלה לא כוכבים נופלים, אפילו לא מטאורים של ממש, והם בכלל לא נופלים וזה בכלל לא עלינו.

נתחיל מהסוף: מטר המטאורים לא נופל לכדור הארץ, בדיוק להפך - כדור הארץ הוא שעובר בתוך מטר המטאורים. המסלול של כדור הארץ סביב השמש פשוט חוצה פעם בשנה את המסלול של כוכב שביט בשם סוויפט-טאטל. למעשה, זה אפילו לא זה, כי אם היינו חוצים את המסלול של השביט עצמו, לא היינו נשארים לספר על זה. כדור הארץ עובר דרך שובל האבק שמותיר אחריו זנב השביט.

הלאה? אז ככה: מה שנראה לנו כמו מטר הוא בכלל לא מטר, סך הכול אשליה אופטית שנובעת ממשהו שנקרא "נקודת ההקרנה" שגורמת למטאורים להיראות כאילו הגיעו מאותה נקודה בשמיים (כמו שכביש ישר וארוך נדמה לנו כהולך וצר). והם לא, הם פשוט נעים בקווים מקבילים. נקודת ההקרנה הספציפית של המטר הזה היא בקבוצת הכוכבים פרסאוס והיא נקראת מטר פרסאידי. זו אפילו לא קבוצת כוכבים חשובה במיוחד.

וזה בכלל לא מטאורים, אלה מטאורידים. גרגירי אבק שאיכשהו חמקו מכוח המשיכה של (זנב) השביט אל כוח המשיכה של השמש. אז כמובן שהם לא כוכבים והם לא נופלים. אפילו השובל הזוהר שאנחנו רואים ונורא מתלהבים ממנו הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא. לא חלקי כוכב נופל שנשרפים באש כשהם באים במגע עם האוויר שלנו, רק גרגירי אבק שהתלהטו בחום. שום דבר לא נשרף. ולסיום: זה אפילו לא קורה במהלך סוף שבוע - זה קורה כל שנה במהלך חודש שלם (ולא שהיקום מחזיק לוח שנה) כל שנה, וכל הסיפור של הסופ"ש הספציפי הוא רק יוזמה מסחרית.

אז כשהגיליון הזה ינחת בתיבת הדואר שלכם, אהיה במצפה רמון עם הילדים, לכוד במלכודת תיירים שהצליחה למכור לנו גרגירי אבק מחוממים שעפים בשמיים משום מקום לשום מקום ואיכשהו חמקו מכוח כבידה אחד למשנהו בתור "מטר של כוכבים נופלים". אם ליקום יש חוש הומור, אני בטוח שהוא מחייך עכשיו. אם המשאלה של היקום הייתה "הלוואי וכל בני האדם היו טיפשים מטופשים" - היא התגשמה, ועוד איך.

ג. אבל אתם יודעים מה? לא אכפת לי! הרי אין לך דבר בעולם שאי אפשר לדרדר בתיאורים לכדי כלום נבוב. בואו לא ניתן לרוחנו ליפול מזה. הרי כמו שהמעטנו בערך הדבר, כך אפשר להאדיר אותו בחזרה.

ובכלל, אתם יכולים לזלזל במטאורים האלה, אבל הם מסתובבים בעולם שלנו כבר בערך 4.6 מיליארד שנים - וזה קצת יותר מכם, אז בחייאת - הם רסיסים של כוכבים וירחים ושביטים ואסטרואידים. הם ניתקו מכוכב האב שלהם, וזה לא היה קל. הם שייכים ליקום הזה ומרכיבים אותו לא פחות ממני ומכם, והמסלול שהם עושים - מהקצוות המרוחקים והקפואים ביותר של מערכת השמש אל החום היוקד שבמרכזה ובחזרה - מרתק יותר מכל מסלול שאדם יכול לעשות. מדי פעם הם נלכדים בכוח כבידה כזה או אחר, מתלהטים לרגע, נוחתים לתקופה שלנו בני האדם נראית כמו נצח, אבל בשבילם היא שנייה ורבע - וממשיכים הלאה, ממלאים את היקום בקטנותם האדירה. אז תנו כבוד.

ד. ופעם אחת בשנה חוצה את מסלולם של המטאורידים הספציפיים האלה ששייכים לזנבו של כוכב השביט המופלא סוויפט-טאטל, שעוצמתו אדירה מכל העוצמות והוא סובב את השמש כבר נצח נצחים, כוכב קטן וחסר חשיבות שאנו קוראים לו ארץ ונלחמים כמו דבילים על כל חלקיק ממנו. וכמה מהם נלכדים בכוח משיכה חזק מהם וכשהם פוגשים את אותו כוכב, החיכוך עם האוויר המשונה שלו גורם להם להתלהט ולהאיר כברזל מלובן.

ואשליה אופטית די מופלאה שמקורה בקבוצת כוכבים שנקראת על שם גיבור מיתולוגי זר להם שאכל חומוס ביפו, גורמת לכל הסיפור להיראות כאילו הם יוצאים כולם מאותו מקום ומתרסקים בוערים בשמי אותו כדור קטן וחסר חשיבות, שעליו יצורים משונים שחייהם קצרים ולא ברורים שוכבים על מחצלות וחושבים שאותו יקום אדיר ונפלא ולא מובן, איכשהו עשה את הכול כמו שהוא, רק בשביל שיהיה להם מה לעשות עם הילדים שלהם בסוף שבוע שחל באמצע החופש הגדול.

אז אני לא יודע מה איתכם, אבל זה באמת פלא פלאים כל היקום הזה, ואם מישהו לא מבין את זה או לוקח את זה כמובן מאליו או מנסה להמעיט בערך של כל דבר - אז בחיי שאני לא מבין איך הוא מעביר את החיים שלו בלי להרגיש בעצמו כמו גרגיר אבק חסר חשיבות. כי כמו שאמר אבי הרוחני פרננדו פסואה: "אני בגודל של מה שאני רואה".

ומה שאני רואה זה לא גרגיר אבק מתלהט אלא את היקום במלוא תפארתו.