לא רבות קורה ששופט בית משפט שלום לוקח על עצמו משימה, שלא לומר יומרה, להיות השופט הראשון החורג מהלכה בת 40 שנה על בסיס "ידיעה שיפוטית". בפסק דין שנתן לפני כשבוע שופט בית משפט השלום בתל-אביב, מנחם (מריו) קליין, הוא ביקש לתקן עוול הנגרם כנראה למאות בעלי דין מדי שנה.
על בסיס הלכה בת 4 עשורים, הריבית המשמשת להיוון תשלום חד-פעמי בגין נזק כמו אובדן כושר עבודה עומדת היום על 3%. הריבית הזו שיקפה, בעת מתן פסק הדין שבמסגרתו נקבעה (לפני 40 שנה!) ריבית "חסרת סיכון", כפי שמכנים בעולם הכלכלה (ולא תמיד בצדק), את הריבית על אגרות החוב הממשלתיות. אלא שהמציאות הכלכלית השתנתה, וזה שנים רבות האג"ח הממשלתי לא מניב תשואה כזו וגם לא תשואה הקרובה אליה. התוצאה הייתה, עד כה, פגיעה בניזוקים שקיבלו בפועל סכום פיצוי לא ריאלי.
התובעת, מורה במקצועה, נפצעה בתאונת דרכים ותבעה את חברת הביטוח כלל, בין היתר כדי לקבל פיצוי בגין אובדן כושר עבודה. השופט מצא, על בסיס חוות-דעת רפואית, כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 10%.
במקרה כזה, בית המשפט יכול לבחור בין שני סוגים של פיצוי: הראשון הוא מה שמכונה "פיצוי עיתי". לדוגמה, בית המשפט קובע כי מדי חודש חברת הביטוח תשלם לנתבעת סכום ששווה לאובדן ההכנסות שנגרם באותו חודש, על בסיס ראיות המוצגות לו מדי כל תקופה.
נניח שהתובעת (המורה) נפגעה בגב, ולכן היא אינה יכולה לעמוד שעות רבות, והיא נאלצת להפחית את מספר השיעורים שהיא מעבירה ולהוריד את שיעור משרתה ל-90%. במקרה כזה היא תציג ראיות לנזק מדי כל כמה זמן לבית המשפט, וזה יורה לחברת הביטוח לפצות אותה בתשלום עיתי (כלומר, מדי כל עת) בגין 10% החסרים ממשכורתה.
אפשרות שנייה, החוסכת לבית המשפט ולצדדים זמן (אך יש לה גם חסרונות אחרים), היא תשלום חד-פעמי (מהוון) שאמור לשקף את כלל הנזק. אותו תשלום חד-פעמי מחושב על-פי הפגיעה המוערכת בשכר, כפול כמות המשכורות שתקבל עד ליום המשוער של סיום עבודתה (נניח, גיל הפרישה), בניכוי "ערך הזמן של הכסף". כלומר, בית המשפט מביא בחשבון את העובדה שהמורה יכולה לקחת את הסכום החד-פעמי, להשקיע אותו בהשקעה כלשהי ולקבל תשואה.
השאיפה היא שהתשואה מהשקעה סולידית תניב סכום מקביל לחיסרון הכיס שנגרם למורה בגלל הנזק הגופני שנגרם לה. אם לפשט, אפשר לומר כי מטרת החישוב היא להגיע למצב שאם המורה תשקיע את מלוא הסכום החד-פעמי באג"ח ממשלתי, ההחזר החודשי שתקבל יעמוד בקירוב על גובה הנזק שנגרם למשכורתה בגין 10% הנכות שנגרמו לה.
הבעיה היא שאם אג"ח ממשלתי מניב רק 2% ואפילו פחות מזה, התוצאה היא שהפיצוי של המורה נשחק, ובפועל היא מקבלת פיצוי חסר.
השופט קליין הדגים, בקשר לאותה מורה, כי הפער בין החישוב באמצעות מקדמי ההיוון הנהוגים (על בסיס ריבית של 3%) לבין חישוב על בסיס מקדם המחושב באמצעות ריבית של 2% - הוא הפער בין פיצוי של כ-400 אלף שקל לבין פיצוי של כ-500 אלף שקל. מבחינתה של המורה, בוודאי לא מדובר בכסף קטן.
"אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי יש 'לחשב מסלול מחדש'", פסק השופט, והוסיף כי "נראה שאי-התאמתו של שיעור ההיוון שבשימוש למציאות הכלכלית כפי שקיימת כיום זועקת לשמיים". קליין הוסיף כי "סבורני שכיום חוסר היכולת להשיג תשואות שגלומות במקדמי ההיוון המקובלים ידוע לכל והפך לעניין שיכול להיחשב אף ל'ידיעה שיפוטית'".
"ידיעה שיפוטית" היא פרט שמצוי בידיעה הכללית של השופט, דבר שהוא מפורסם וברור כל-כך, עד שלא נדרשת ראיה בעניינו.
השופט המשיך וציין כי "כל אחד שיש לו קצת כסף פנוי, ופנה בשנים האחרונות להשקיע את כספו באופן סולידי באגרות החוב של המדינה, או פנה לבנק כדי לפתוח תוכנית חיסכון או פיקדון - הרגיש זאת היטב. ההנחה הקיימת בדבר בסיס ההיוון הגורסת כי על-ידי השקעת כספו, יבטיח לעצמו הניזוק קצבה חודשית כתשואה על השקעתו, כגודל הפסד ההשתכרות שלו, תוך שמירה על יתרת הקרן ומנת ריבית בגובה 3%, לא אקטואלית ולא רלוונטית יותר".
בעקבות זאת קבע השופט, כנראה לראשונה זה עשורים, כי מקדם ההיוון המחושב יעמוד על ריבית של 2% בלבד.
הצעד שעשה שופט השלום הוא חריג, אמיץ, אולי אפילו חצוף משהו. השופט עצמו סקר מקרים שבהם הנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון (אמנם לפני שנים רבות), וזה קרא למחוקק לקבוע נורמה, אך נמנע מלפסוק בסוגיה.
החלטתו של שופט שלום איננה הלכה ואינה מחייבת אף שופט אחר, כך שאין הכרח שתשפיע על תיקים דומים שיגיעו לבתי המשפט. ישנה אפשרות שחברת הביטוח כלל, ששינוי בריבית ההיוון עשויה להשפיע עליה השפעה רוחבית שלילית, תערער על פסק הדין כדי למנוע את הישנות הפסיקה בעתיד.
אולם, מנגד, ערעור כזה עוד עשוי להתגלות כטעות מבחינת חברת הביטוח. זאת, אם בית המשפט המחוזי ואולי אפילו בית המשפט העליון, בערעור "בגלגול שלישי", עוד ימצאו לנכון לאמץ את פסק הדין של שופט השלום היומרני.
מצליח לבלוט פעם אחר פעם
שופטי שלום בדרך-כלל אינם מוכרים לציבור הרחב ואינם זוכים לתשומת-לב רבה בתקשורת, וניתן להבין מדוע. הם רבים ולרוב עוסקים בתיקים הקטנים והשגרתיים יותר, שאינם מעוררים דיון ושיח ציבורי. אך שופט השלום מנחם קליין, כך נדמה, מצליח לבלוט פעם אחר פעם, גם בזכות מה שמצטייר מפסיקתו כמזגו הסוער.
בשנה שעברה פורסם כי השופט ביקש "לרדת אל השטח" ולבקר במערת נטיפים בסלובניה. השופט דן בתביעה שהגישה לקוחה של חברת "השטיח המעופף" נגד החברה. התובעת נסעה לטיול מאורגן שארגנה החברה, במהלכו ביקרה במערת הנטיפים "פוסטוניה", שם נפלה על נטיף ונחבלה בעינה.
לאור העובדה שהצדדים הגישו לשופט תמונות של מקום האירוע, שצולמו באופן שתומך בטענותיהם הסותרות, החליט השופט כי מן הדין ומן הצדק שבית המשפט יבחן את המערה ואת הנטיף מקרוב. ועדת האתיקה של השופטים אישרה את הנסיעה.
במקרה אחר, בעל דין הגיש בקשה לתיקון טעויות בפסק הדין שנתן השופט. ההחלטה שנתן השופט בבקשה הייתה מוזרה מעט. השופט נימק את הדחייה בכך ש"לפני כמה זמן אימצתי את תובנות היועצים הארגוניים של הנהלת בתי המשפט, הסבורים כי על השופט להיות satisficer ולא optimizer", כלומר, לנסות להיות תמציתי בהסקת מסקנות.
השופט התייחס בפסק הדין להתאבדותו של השופט מוריס בן-עטר בפברואר 2011, ששם קץ לחייו והותיר אחריו מכתב שהסביר: "עומס העבודה הכריע אותי". זאת, על רקע נטייתו של השופט המנוח להעמיק יתר על המידה בתיקים שבהם דן.
שופטי בית המשפט המחוזי, יצחק ענבר, יהודית שבח ושאול שוחט, קיבלו את הערעור על החלטה זו. הם קבעו כי "הגיגיו" של קליין, אין מקומם בפסק הדין. השופטים כתבו כי "הגיגים אלה אינם מעניינים את הצדדים ואף אינם אמורים להיכלל בפסק הדין", והוסיפו כי "גם אלה הסבורים כי על השופט להיות 'סטיספייזר' ולא 'אופטימייזר', אינם סבורים כי משמעות הדבר היא מתן פטור או התפרקות מהחובה לבחון בעיון את טענות הצדדים והראיות, לקבוע ממצאים עובדתיים ולנמקם, ולו בקצרה".
דוגמה נוספת התרחשה בשבועות האחרונים. השופט קליין דן בעניינו של נכה שזכה לתמיכת הביטוח הלאומי, על אף שהתגלה שהוא מחזיק ב-30 דירות בתל-אביב ומגלגל כספים רבים ב"שחור". השופט לא הסתפק בקביעות הנחרצות שלו על התובע, עסקיו "המסתוריים" וכיוצא בזה. קליין סבר כי מחובתו להעביר את התיק לידי רשות המסים, "כדי שזו תשקול בדיקה האם יש מקום לפתוח בחקירה בעניין".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
