גם ישראל צריכה לשים גבול לסינים

הגיע הזמן שגם אנחנו נעצור את מסע הרכישות הרעבתני של סין

חוות צאן בוויקטוריה / צילום: בלומברג
חוות צאן בוויקטוריה / צילום: בלומברג

ממשלת אוסטרליה מנעה לפני כמה שבועות את מכירת רשת הפצת החשמל הגדולה (אוסגריד) במדינה לידי הסינים. זו לא הפעם הראשונה שהאוסטרלים אומרים "לא" לסינים. מוקדם יותר השנה הם מנעו את מכירת חוות הבקר הגדולה בעולם, קידמן אנד קו, לידי הסינים.

הטעם לסירוב האוסטרלי הוא חשש מהשתלטות סינית על נכסים אסטרטגיים (במקרה של חוות הבקר - ייצור מזון), בדומה לחששן של מדינות אחרות בעולם. בריטניה, למשל, מנעה מכירת חברת אנרגיה גדולה לסינים מחשש שהרכישה תאפשר לממשלת סין לקבוע את מדיניות האנרגיה הבריטית לשנים.

הסיפור הזה נוגע לנו באופן ישיר, כי מסע הרכישות הרעבתני של סין הגיע בשנים האחרונות גם אלינו. נזכיר, כי במהלך כמה ימים בודדים באוגוסט נסגרו בישראל ארבע עסקאות ענק, כאשר בכולן הרוכשת הייתה חברה סינית.

כמצ'יינה השלימה את ההשתלטות על חברת האגרוכימיה הישראלית אדמה תמורת 230 מיליון דולר; קונצרן XIO בעל הזיקה הסינית, שכבר רכש את לומניס הישראלית ב-510 מיליון דולר, מנהל מו"מ לרכישת בית ההשקעות מיטב דש לפי שווי של 1.4 מיליארד שקל; קונצרן יאנגו הסיני חתם על מזכר הבנות לרכישת השליטה בחברת הביטוח הפניקס ב-1.93 מיליארד שקל (שעדיין טעון אישור של משרד האוצר); ולבסוף נחתמה רשמית גם העסקה למכירת חלל תקשורת לקבוצת Technology Beijing Xinwei ב-285 מיליון דולר.

המכירה האחרונה מדהימה במיוחד. הרי הלקוח הגדול של חברת חלל הוא לא אחר מאשר מערכת הביטחון הישראלית, העושה שימוש צבאי בלוויני "עמוס". לא ברור כיצד ניתן למכור חברה כה רגישה לידיים סיניות ויש לקוות שהרגולטורים לא יאשרו עסקה זו, שתאפשר לחברה סינית - ובעצם לממשלה הסינית - לשלוט בטכנולוגיה ישראלית רגישה עם השלכות ביטחוניות.

חזון שליטה גלובלי

מכירת חברות ותאגידים ישראליים לידיים סיניות צריכה לעורר שאלות כבדות. לכאורה, הכלכלה הישראלית היא כלכלה פתוחה וחלק אינטגרלי מהמארג הכלכלי הגלובלי. ככזו היא חשופה למיזוגים ורכישות של חברות מקומיות על ידי גופי השקעה זרים. עיין ערך האקזיטים בהיי-טק הישראלי.

יותר מזה, לישראל יש אינטרס למשוך אליה כמה שיותר השקעות זרות ישירות. לישראל יש גם אינטרס מובהק בחיזוק קשרי הסחר עם סין, כחלק מהמאמץ להרחיב את סחר החוץ שלה ולבזר אותו. אם כך, כיצד אפשר במצב זה לומר "לא" לסינים?

ובכן, אפשר ואף חיוני. זה לא אומר שצריך לומר "לא" גורף ומהדהד. הכל תלוי במינון הנכון ובתזמון הנכון מבחינה לאומית - מה מוכרים, כמה מוכרים ומתי מוכרים.

כאן כדאי להזכיר, כי הממונה על שוק ההון, החיסכון והביטוח במשרד האוצר, דורית סלינגר, כבר אמרה "לא" לסינים כאשר ביטלה בפברואר השנה - אחרי מגעים שנמשכו יותר משנה - את העסקה למכירת השליטה בקבוצת הביטוח והפיננסים הפניקס על ידי קבוצת דלק לידי ענקית ההשקעות הסינית פוסון, תמורת 1.85 מיליארד שקל.

צריך, קודם כל, להבין את הרקע. הסינים מנהלים מסע רכישות מאסיבי בכל העולם. מדיניות זו של רכישות חוצות גבולות מוכתבת מלמעלה על ידי השלטונות, מתוך ניסיון לאושש את הצמיחה הפנימית שנחלשה. גם הרעב הסיני לחומרי גלם מכתיב מדיניות זו ולראייה ההשתלטות הסינית על משאבי הטבע וחומרי הגלם של מדינות אפריקה.

על פי דו"ח של פירמת הייעוץ והניתוח העסקי Rhodium Group, שפורסם לפני כשנתיים, מאז שנת 2000 ועד 2014 נרכשו 896 חברות אמריקאיות על ידי משקיעים סיניים, בסכום כולל של 43 מיליארד דולר. המגמה הזאת, כך נראה, גדלה בטור הנדסי ועל פי הערכות שונות, עדיין לא הגיעה לשיאה.

באשר לישראל, הסינים הם חסידים גדולים שלנו. הם לא מבינים כיצד מישראל הקטנה, שמספר תושביה הוא שליש מהתושבים בשנגחאי, יצאו 12 חתני פרס נובל. הם מעריצים את הגניוס היהודי וחומדים טכנולוגיות ישראליות. חלק מהמנהיגים הסיניים משוכנעים שאנו שולטים בעולם, אך תפיסה זו מגיעה מתוך הערכה ולא מתוך רגשות אנטישמיים.

לאחר שרכשו את תנובה והיו מעורבים בכריית מנהרות הכרמל ופרויקט מנהרת הרכבת בין עכו וכרמיאל, הסינים לוטשים עיניים לחברות ישראליות נוספות מכל הבא ליד. הם מצויידים במזומנים ובשאיפות לשלב את ישראל בחזון הפיתוח האסטרטגי שלהם. בניית נמל אילת היא רק חלק מכך.

לכן, יש לבחון כל עסקה עם הסינים גם בראייה לאומית כוללת. כל אחת מהעסקאות שצויינו לעיל היא אולי עסקה טובה לבעלי המניות של החברה, אבל דרושה כאן ראיית-על של המדינה והאינטרסים הלאומיים שלה, שתכריע בשאלת המכירה. אחרי הכל, חברות אלה שולטות על נכסים אסטרטגיים - ממחצבים וחומרי גלם ועד פנסיות. חברה בודדת שוקלת את שיקוליה על פי מאזן הרווח וההפסד שלה ועל פי תוכניותיה האסטרגיות. לא כך מדינה, ובוודאי מדינה קטנה יחסית כישראל, שצריכה לשקול שיקולים נוספים חשובים, מעבר לשיקולים העסקיים הפרטניים, וזאת בראיית מאקרו-לאומית, מדינית וכלכלית.

כלכלה חופשית היא לא רק סיסמה אלא גם מדיניות. כל דבר צריך להיעשות במידה. סחר הדוק, קשרים כלכליים, חילופי ידע ושת"פ תעשייתי-טכנולוגי עם סין - כן; שימוש בתשתיות ייצור סיניות ושיווק משותף למדינות שלישיות - גם כן; מכירת טכנולוגיות - אולי ותלוי בנסיבות; טכנולוגיות ביטחוניות רגישות - מחייב בדיקה. ואולם כאשר מדובר על השתלטות סינית על משאבים אסטרטגיים לאומיים, חומרי גלם וגופים מוסדיים - התשובה צריכה להיות לא.

נשער נא בנפשנו לרגע, כי החברות שתרכושנה את בתי ההשקעות וחברות הביטוח הישראליות - שחולשים על טריליוני שקלים של עמיתי קרנות הפנסיה - ייקלעו חלילה למשבר פיננסי? מי יגן אז על כספי הפנסיה של עם ישראל? האם הממשל הסיני ייחלץ לעזרתן ? ספק רב. יש גם מצבים פחות קיצוניים שצריך לחשוב עליהם. למשל, תקיפת סייבר על מאגרי מידע ישראליים, וביודענו את המוטיבציה הסינית בתחום הסייבר זה אמור להדאיג כל אזרח.

יותר מזה, לממשלה נדרשו כמעט 30 שנה לצאת ממעורבות במשק ויהיה זה מוזר אם נבצע כעת סיבוב פרסה ונחזיר את המשק לשליטת ממשלה - ועוד זרה.

לא להיקלע לעימות בין המעצמות

יש גם שיקול מדיני. סין חותרת לעליונות כלכלית על המערב ובמוקדם או במאוחר כנראה תיקלע לעימות מר עם ארה"ב, אותה היא שואפת לרשת כמנהיגת הכלכלה הגלובלית. בעימות כזה ישראל תהיה פיון קטן על לוח השחמט הבין-מעצמתי. זהו מצב מסוכן לישראל כמדינה קטנה שלה קשרים אסטרטגיים עם ארה"ב. אסור לנו להיקלע לעימות בין שני שחקני ענק.

מבחינת הסינים, ישראל היא עוד אבן במשחק הלגו הכוחני. עבורנו מדובר במשחק הרה גורל, שבו על כפות המאזניים מונחת הכלכלה הישראלית. בעוד הסינים רוכשים מאיתנו חברות גדולות בכסף קטן, עבורנו מדובר בכסף גדול והפיתוי הוא רב.בדומה לאוסטרלים ולבריטים, ישראל צריכה ללמוד לומר "לא" לסינים, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך. הרי אוסטרליה תלויה בסחר שלה עם סין יותר מאשר ישראל ובכל זאת היא העזה. זה לא יהיה "לא" משיקולים של גאווה לאומית ריקה, אלא משיקולים אסטרטגיים קרים ומפוכחים.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים לוצאטו את לוצאטו וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב