תגובה: המשמורת המשותפת מגבירה סכסוכים ופוגעת בילדים

הזדעזעתי לקרוא את מאמרם של גיא רווה ורותי דניאל, שפורסם באתר "גלובס". כמי שעמדה בראש הוועדה ליישום האמנה בדבר זכויות הילד בחקיקה בישראל, שהמלצותיה פורסמו ב-2003, אני יודעת היטב שהוועדה שבראשותה עמדתי לא המליצה על ביטול חזקת הגיל הרך.

לצערי, אינני יכולה לייחס לכותבי המאמר חוסר הבנה של דוח הוועדה, תמימות או בורות, אלא עיוות מכוון והוצאת דברים מהקשרם על-מנת להוכיח את צדקתם. לוועדה שבראשותי כלל לא היה מנדט לדון בחזקת הגיל הרך, כי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד לא התייחסה לנושא זה. לפיכך, גם לא הוגשו המלצות כלשהן בנושא זה, אלא נערך דיון בפתרונות אפשריים, מתוך הבנה שהנושא זקוק לדיון ציבורי בעתיד.

לילדים, על-פי אמנת האו"ם, יש זכות לגדול בחיק משפחתם (אלא אם טובתם דורשת אחרת כמובן), ויש להם זכות לקשר עם שני הוריהם. זו זכות של ילדים ולא זכות של הורים. להורים יש אחריות משותפת לגידול הילד ולהתפתחותו.

האחריות המשותפת הזו, בעת הנישואים וגם לאחר הגירושים, מטילה עליהם חובה לאפשר את קיום הקשר הזה. האחריות משותפת אמורה לבטא את המחויבות העמוקה שיש להורים עם הבאת ילדים לעולם; מחויבות שבה נשקלים הצרכים, האינטרסים והזכויות של ילדים במקום ראשון - ולא ממקום של תחרות בין הורים למי יש יותר זכויות.

חזקת הגיל הרך מעולם לא עמדה בסתירה לזכותו של ילד לקשר עם שני הוריו. מטבע הדברים, בעת שהורים מתגרשים ולעתים יוצרים משפחות חדשות, הקשר של הילד עם מי מהוריו לובש ופושט צורה, ועל ההורים וגם על בתי המשפט להתחשב בכל אלה.

בהמשך לכך, הוועדה שבראשותי שבראשותי הזמינה חוות-דעת בנושא חזקת הגיל הרך. חוות-דעת אחת הוגשה מטעמו של עו"ד שמואל מורן, שהיה חבר בוועדת שניט, ואז עדיין תמך בביטול החזקה והחלפתה במבחן של טובת הילד.

חוות-דעת נוספת הוגשה על-ידי ד"ר דפנה הקר, אשר צידדה בהחלפת החזקה הקיימת בחזקה ההורה המטפל העיקרי. בצורה "מפתיעה" הכותבים שציטטו מחוות-דעתו של עו"ד מורן "שכחו" לציין כי עו"ד מורן חזר בו לא מכבר מהדברים, לאחר שנוכח לדעת שבשנים האחרונות המשמורת המשותפת הפכה לסוג של פתרון ברירת מחדל בבתי המשפט, ושבניגוד למה שציפה, כמות הסכסוכים עלתה, והתדיינויות ועוצמתם רק גברה. אין מי שלא יאמר היום שריבוי התדיינויות פוגע בטובת ילדים.

עוד "שכחו" הכותבים לציין את הפתרונות האחרים שהוצגו בחוות-דעת נוספות שהוגשו לוועדה, כגון המרת החזקה בחזקה חלופית של ההורה המטפל העיקרי, ביטול הדרגתי של החזקה על-פי גילאי הילדים או השארת המצב על כנו.

השיח בדבר "זכויות הוריות", כפי שמבטאים אותו היטב כותבי המאמר, יחד עם שאר דוברי ארגוני הגברים הגרושים, שייך לתפיסות שפסו מן העולם המודרני. תפיסות אלה מתבססות על ההנחה המיושנת של שלטון הורי בילדים, ואין להן עוד מקום בשיטת משפט המבוססת על ההכרה בילדים כנושאי זכויות עצמאיים.

אם כבר רצו הכותבים להתייחס לנספח ראוי ומעניין של דוח הוועדה, ראוי היה שיזכירו דווקא את חוות-הדעת המלומדת של הדרה בר, המלמדת כי "הטבע, האופי של יחסי הורה-ילד, ולא אופן הביקורים ושכיחותם וצורתם המיוחדת, הם הקריטיים. ביקורים שכיחים אצל ההורה שאינו משמורן, שמשמעותם טלטולים בין שני בתים, יכולים להיות מאד מזיקים עבור ילדים, במיוחד אם הקונפליקט בין ההורים ממשיך להיות אינטנסיבי. קיימת ירידה והידרדרות במצב הפסיכולוגי של בנים ובנות כאשר נדרש מהם קשר תכוף במשפחה שבה הקונפליקט אינטנסיבי. דפוס זה הוביל אותם להרגיש שאין אף מקום בטוח. חשוב לשקול את טובת הילד באופן גמיש, בלי לכפות עליו אורח חיים של ספינת נדודים".

זו אולי התשובה הטובה ביותר לדרישת הכותבים לבטל את חזקת הגיל הרך, כאילו היא זו שפוגעת ביחסי האבות וילדיהם, ולא איכות הקשר ועוצמת הסכסוך בין ההורים.

■ השופטת בדימוס סביונה רוטלוי היא יו"ר ועדת רוטלוי ליישום האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בחקיקה בישראל ומומחית לדיני משפחה וזכויות ילדים.