חקלאי הדרום דורשים לתקן עוול היסטורי ויוצאים למלחמה על מחיר המים

המאבק על מחיר המים לחקלאים הפך למאבק בין חקלאי הצפון, המפיקים את המים בעצמם ומשלמים עליהם הרבה פחות - לבין חבריהם בדרום, המקבלים את המים שלהם ממקורות

מפלס הכנרת / צילום: תמר מצפי
מפלס הכנרת / צילום: תמר מצפי

במושב החורף הקרוב של הכנסת יוכרע המאבק על מחיר המים לחקלאים - המאבק שהצטייר בראשיתו כעוד ניסיון של האוצר לחסל את החקלאות קיבל תפנית דרמטית כשהפך למאבק בין חקלאי הצפון וחקלאי הדרום. תמונת ההפליה הקשה במחירי המים, שנחשפה רק לאחרונה במלואה, ממחישה את העובדה שענף המים לחקלאות הוא אחד המקומות האחרונים שבהם שולטת עדיין מסחרה מפא"יניקית לצד החלוקה הישנה והרעה בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", בין ותיקים בעלי זכויות יתר לעולים חדשים מקופחים, בין קיבוצניקים ומושבניקים מבוססים לחקלאים בודדים שנאבקים לשרוד בתנאים קשים.

מי שמסייר בימים אלה בצפון לא יכול להחמיץ את המראה העגום של הנחלים, המעיינות ושאר מקורות המים שנמצאים בשפל שלא נראה כמוהו שנים רבות. אבל אם חשבתם שהסיבה היחידה לכך היא הבצורת הקשה - טעיתם.

מקורות המים המדולדלים בצפון מנוצלים על ידי אגודות המים, גופים היסטוריים הנמצאים בבעלות קיבוצים ומושבים ותיקים, ששמרו בידיהם את הזכויות לשאוב מים מהנחלים ומהמעיינות בכמויות כמעט בלתי מוגבלות ובעלויות נמוכות בהרבה ממחיר המים שדורשת מקורות. באוצר מעריכים את היקף השאיבה הפרטית של המים לחקלאות ב-176 מיליון קוב. בחברת מקורות טוענים כי בשנת הבצורת הנוכחית צפויות הכמויות לגדול ולעלות הרבה מעבר ל-200 מיליון קוב. לפי שני האומדנים, מדובר ביותר מ-50% מהמים השפירים שצורכת החקלאות בישראל.

חגיגת שאיבות וספסרות

דוגמאות בולטות למפיקי מים פרטיים הם קיבוצים כמו דן ודפנה שיכולים לשאוב מים מיובלי הירדן הזורמים בסמוך להם כמעט בחינם. גם ביישובים שבהם מקורות המים מרוחקים יותר או עמוקים יותר עלות השאיבה אינה עולה על 60 עד 80 אגורות לקוב, כך שהעלות הסופית של המים בהפקה פרטית נעה בין 20 אגורות ל-1 שקל לקוב לכל היותר (בתוספת היטל הפקה למדינה בגובה 17 אגורות לקוב) - לעומת 2.54 שקלים לקוב שעולים המים השפירים שמספקת מקורות. פערי המחיר הם כל כך משמעותיים, עד שבשטח מתנהלת ספסרות ענפה: מפיקים פרטיים מספקים מים ליישובים שכנים ללא הפרעה ובמחיר הנמוך בכמה אגורות ממחיר מקורות - ואגב כך קונים את שתיקתם.

הטיעון של חקלאי הצפון הוא שהם אינם אשמים בכך שעלויות ההפקה ממעיינות ונחלי הצפון נמוכה כל כך, והם אפילו חוסכים כסף למדינה בכך שהם מפיקים את המים ביעילות ובמחיר נמוך, אבל הטיעון הזה הוא בבחינת דמגוגיה זולה. הסיבה: על כל קוב מים זול שהחקלאים מפיקים לעצמם בצפון, המדינה נאלצת לרכוש עוד קוב מים יקר ממתקני ההתפלה שלאורך החוף.

אלמלא היו ארבעת מתקני ההתפלה שלאורך מישור החוף פועלים במלוא התפוקה, המדינה הייתה נאלצת לשאוב את המים החסרים מהכנרת. כיוון שמפלס הכנרת נמצא כבר היום סמוך מאוד לקו האדום, ברור שחקלאי הצפון לא היו יכולים להמשיך ולנצל בצורה פרועה כל כך את מקורות הכנרת - הירדן, החצבאני ודן. במילים אחרות, חגיגת השאיבות של חקלאי הצפון מתאפשרת הודות ליתר הצרכנים ה"פראיירים" שמשלמים 2 שקלים ויותר לקוב של מים מותפלים. "משק המים בצפון לא מחובר טוב וזה יוצר טרייד אוף מאוד בעייתי של מים", אומרים במשרד האוצר. "אם היו לוקחים מים במערכת הארצית היה אפשר להזרים הרבה יותר מים בירדן. היום הכנרת לא מצליחה לספק את צורכי המים של האזור שצמוד אליה, אבל אם לא היו מתקני התפלה, החקלאים לא היו יכולים לשאוב מים מהנחלים".

אלא שלרוב החקלאים במדינה אין בכלל אופציה להפיק מים באופן פרטי או אפילו לרכוש מים ממפיקים פרטיים. הם נאלצים לשלם מחיר מלא על המים שמספקת להם חברת מקורות. המציאות הזאת היא נחלתם של כמעט כל החקלאים בדרום הארץ, בנגב ובערבה וגם של חקלאים בצפון, בעיקר ביישובים חדשים שהוקמו לאחר שמקורות המים הטבעיים "נתפסו", ושל יישובי גב ההר שלא נהנים מקרבתם של מקורות מים טבעיים. "זה כמו לומר שמפעל שנמצא ליד תחנת הכוח החדרה צריך לשלם פחות על החשמל ממפעל שנמצא בגליל", אומרים באוצר, "זו מציאות הזויה שלא קיימת בשום תשתית אחרת והיא לא בת קיימא. המים הם מוצר ציבורי של המדינה והמדינה מחויבת בחוק לחלק אותם שווה בשווה".

באוצר מציינים שחוק המים מ-1952 קובע שהמים הם נכס של המדינה. "דה-פקטו, אגודות המים עושות במים כבשלהו ומוכרות לחקלאים שלהם וגם לשכנים, בכל מיני הסדרי מכירה. חלק נותנים הנחה של 10 אגורות על מחיר מקורות. בחוף הכרמל החליטו להיות יותר נדיבים והם מוכרים את המים ב-30 אגורות פחות"

ובינתיים גדל הפער במחירי המים משנה לשנה. הסיבה לכך היא שתעריפי המים של מקורות הולכים ומאמירים משתי סיבות: ביטול הדרגתי של הסבסוד ההיסטורי שממנו נהנו החקלאים מימי קום המדינה, וכניסת המים המותפלים, שמופקים במחירים גבוהים בהרבה מעלויות שאיבת מים ממקורות טבעיים (ראו תרשים). והתוצאה: בתוך שבע שנים הוכפל מחיר המים השפירים לחקלאות בזמן שעלות ההפקה הפרטית נותרה כמעט ללא שינוי. המצב עוד יחמיר כיוון שבתעריף הנוכחי יש עדיין מרכיב של סבסוד לחקלאים, בסכום של כ-120 מיליון שקל בשנה (שאותו משלמים כיום צרכני המים הביתיים).

על רקע זה מציע האוצר את מודל ה"אמבטיה" שלתוכו "יוזרמו" המים מכל הברזים: זה של מקורות לצד המפיקים הפרטיים. התוצאה תהיה מחיר מים ארצי אחיד שיבטא הוזלה ניכרת לעומת מחיר מקורות, אך התייקרות ניכרת לעומת מחירי ההפקה הפרטית. להערכת האוצר, מודל האמבטיה יאפשר לקבוע תעריף מים ארצי לחקלאות של 1.70 שקלים לקוב.

"הגיע הזמן שיהיה פה סדר"

בדיון שערכה ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת בהצעת האוצר (המכונה תיקון 27 לחוק משק המים) התחוללה תפנית מרתקת בעלילה: במקום המאבק ה"רגיל" בין החקלאים לאוצר על עתיד החקלאות, נוצר עימות בין חקלאי הצפון, שמנסים כמובן לטרפד את המהלך, לעמיתיהם הדרומיים, שהתקשו לשלוט ברגשותיהם נוכח ההפלייה הזועקת לשמים. "החברים שלנו מהצפון, אין לנו עניין לפגוע בהם, חד-משמעית", אמר דני חג'אג' ממושב גילת שבנגב הצפוני. "לנו ברור דבר אחד: שהמצב הקיים הוא בלתי אפשרי. הוא פשוט בלתי אפשרי. לא יכול להיות שאני, אזרח שווה במדינת ישראל, אקנה סולר באילת באותו מחיר, בחיפה באותו מחיר ומים בגילת ב-3 שקלים. אין היגיון. רוצה להיות שווה לאחרים. עם כל הכבוד לחברים שלי בצפון, שמחיר המים שלהם מאוד זול, אין לי עניין לפגוע בהם, אבל אני רוצה להיות שווה אליהם".

חנן פסטרנק, מגדל פלפלים מנתיב הגדוד בבקעה, סיפר שהוא משלם 1.5 מיליון שקל בשנה רק על מים. "40 שנה בבקעה, עם התאיידות של 10 קוב ליום, אף פעם לא אמרנו שמגיע לנו מחיר אחר כי אנחנו משקיעים יותר. לא ביקשנו בדיקות. אני רוצה רק דבר אחד: כמו שאני משלם לחברת החשמל, כמו שהייתי בצבא ביחידות הכי טובות, כמו שהילדים שלי משרתים בצבא ולא שאלו אותם מאיפה הם - מה קרה? אנחנו עושים הכול. הייתי בצבא, נלחמתי בכל המלחמות, הילדים שלי - הבן שלי שהוא דור שני - מה אני שונה מהם? למה אני צריך לשלם 2.70 שקלים והוא ישלם 40-50 אגורות, או בעמק המעיינות 60 או 70 אגורות? מה ההבדל? מה, הדם שלי פחות טוב משלהם? נתתי פחות? איפה ההפקרות הזאת? למה הם לא נזכרו עד היום?"

דוד אלחייני, ראש מועצת עמק הירדן, היה תקיף יותר: "משאב המים לא שייך לכם, לא לאבא שלם ולא לאבות אבותיכם", הוא קרא לעבר נציגי אגודות המים של הצפון, "הוא משאב לאומי של כולנו, וככזה הוא צריך להיות שייך לכולנו והמחיר צריך להיות שווה תפסיקו עם כפילות המוסר שלכם, הגיע הזמן שיהיה פה סדר".

"אני לא רואה שום סיבה שבאזור שלי ישלמו על קוב מים 2.54 שקלים ובחלק מהצפון הסכום לחקלאים הוא בין 0.40 שקלים ל-1.10 שקל", אמר שמואל ריפמן, יו"ר המועצה האזורית רמת נגב. "מסכימים איתי פה לכל הפחות ארבעה ראשי מועצות אזוריות מהדרום. אנחנו לא יכולים לעבור על זה יותר לסדר היום, ונעשה מה שנעשה. אני מרשה לעצמי להוריד את הכפפות. לא באלימות. נלך לבג"ץ אם הדברים לא יסתדרו".

המפיקים הפרטיים על הצעת האוצר: מדובר בהלאמה. נפסיק להפיק מים זולים והמחיר לכולם יעלה

"להגיד שמעכשיו המחיר יהיה 1.5 שקלים, המשמעות של זה היא ש-60 מיליון קוב לא נצרוך, כי אף אחד ממגדלי גידולי השדה לא מסוגל לשלם את המחיר הזה", טען בכנסת רפי נוי, מנכ"ל אגודת מים ממקורות המים הטבעיים בגליל. לדבריו, האגודה שבה חברים 53 קיבוצים, מושבים ומושבות בגליל העליון מפיקה כ-60 מיליון קוב מים ורוכשת עוד 25 מיליון ממקורות. לטענת נוי, אם האגודה תחויב בתשלום מחיר המים הארצי היא תפסיק לשאוב את המים הזולים שהיא מפיקה כיום ואז מחיר המים הארצי יעלה. "נישאר עם המחירים היקרים, לא יימצא הכסף שהיה אמור לבוא, כביכול, מהמים הזולים - כי הם יפסיקו לגדל - ואנחנו נישאר עם אותה בעיה, רק בלי חקלאות. מחיר המים לחקלאות צריך להיקבע על בסיס היכולת של החקלאות להתקיים, ואם מישהו לא יכול לעמוד במחירים האלה, שימצאו את הדרך - או שהמדינה תעזור לו ותסבסד את אותו ספק מים או שיוציאו את זה למכרז ונמצא חברות שיודעות ויכולות להפיק את המים".

לדברי ארז וייסמן ליבני, יו"ר של פורום אגודות וספקי מים, "בעיית מחיר המים חוצה את כל החקלאים, אין חקלאי אחד שטוב לו וחקלאי אחד שרע לו". וייסמן טען בכנסת כי משמעות הצעת האוצר היא הלאמה של תשתיות המים ששייכות כיום לאגודות החקלאים העצמאיות. "אנחנו לא יכולים לחיות עם זה, יש פה משמעות של כמעט 4 מיליארד שקל. זה מספרים אמיתיים, והם כואבים. אני לא חושב שהמדינה רוצה לשלם את זה".

משק המים עובר חשמול

ייתכן שכל פרשת מחירי המים לא הייתה יוצאת לאור אלמלא דרישתו של השר אריה דרעי למע"מ אפס על חשמל, מים ותחבורה ציבורית. במקום פטור ממס הסכים דרעי להצעת משרד האוצר לתת לצרכנים הנחה קבועה בתעריפי המים בגובה שיעור המס - 14.5% מהמחיר הסופי. במקרה של המים, האוצר התכוון לממן את ההנחה באמצעות היטלי הפקה שנגבים מתאגידי המים. במקום לגבות את ההיטלים, בהיקף של 300 מיליון שקל בשנה, מציע האוצר להשאיר את הכסף בתוך קופת משק המים ולאפשר בדרך זו את הפחתת התעריף בגובה המע"מ. אלא שאז נזכר מישהו שגם בחקלאות האוצר גובה היטלי הפקה, המכניסים לקופתו כ-50 מיליון שקל נוספים - ומכאן נולדה תוכנית אמבטיית התעריפים.

החוק להפחתת תעריפי המים אושר בקריאה ראשונה. ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, בראשותו של ח"כ דוד אמסלם, החלה במושב הקודם בהכנתו לקריאה שנייה ושלישית. האוצר, המיוצג בדיונים על ידי סגן הממונה על התקציבים אודי אדירי, רשם הישג כששכנע את אמסלם שלא לפצל את הדיון בנושאים של הפחתת המים לצרכנים הביתיים ורפורמת התעריפים בחקלאות.

מודל האמבטיה נועד להציג תעריף ארצי אחיד להפקת מים שפירים לחקלאות - שקלול של עלויות הפקת מים מכל המקורות - חברת מקורות, המפיקים העצמאיים, ומתקני ההתפלה. בדומה לחשמל, כך גם המים בישראל ינוהלו על ידי מנהל מערכת שירכוש את המים מהמפיקים וימכור אותם לצרכנים, באמצעות תאגידי המים שמחלקים את המים לבתים. לפי תחשיבי האוצר, מודל האמבטיה יאפשר להוריד את מחיר המים של מקורות מ-2.5 שקלים לפחות מ-2 שקלים.

עלות מים שפירים לחקלאות