החיתוך במסגרת כרטיסי האשראי: הצרכן שוב ישלם יותר?

1.

בשבוע הבא אמורים להסתיים תהליכי החקיקה של "חוק שטרום", על סעיפיו הרבים. את דעתנו על החוק ועל מי שחתום עליו אתם ודאי מכירים היטב. ובתמצית: זהו עוד ניסוי פיננסי גדול שספק אם ייטיב עם הצרכנים ואולי אף עלול להזיק להם, בדיוק כפי שוועדת בכר הזיקה להם. בנוגע לדרור שטרום, מאדריכלי אותה ועדת בכר הכושלת - מבחינתנו הוא משמש סוג של "מאעכר" ועדות ציבוריות לאורך שנים רבות, אחד שיודע היטב להסתדר במסדרונות האוצר, יודע היטב לעשות לעצמו יחסי ציבור - וכל זאת בלי דיון ציבורי רציני אחד על ניגודי העניינים הרבים שלו, שהרי הוא בעל משרד עורכי דין פרטי. הוא מעולם לא חשף את הסדר ניגוד העניינים שלו במסגרת אותן ועדות, אם הוא קיים בכלל. ואם הוא לא קיים - זה דבר חמור מאוד.

בכל מקרה, נדמה לנו שהציבור לא ממש ער לתוצאות המגוונות של הסעיפים בחוק. אחד מהם, יש האומרים שהוא הדרמטי ביותר, הוא סעיף 2 ד', הקובע בהא לישנא: "מתום ארבע שנים מיום התחילה ועד תום שבע שנים מיום התחילה (של החוק - א"צ), סך מסגרות האשראי של לקוחות הבנק (הכוונה היא ללקוחות בנק הפועלים ובנק לאומי שייפרדו מחברות כרטיסי האשראי בבעלותם - א"צ), בכל שנה, לא יעלה על 50% מסך מסגרות האשראי בכרטיסי האשראי של לקוחות הבנק כפי שהיה בשנת 2015".

מבולבלים? הנה ההסבר: לכל אחד מאיתנו יש מסגרות אשראי בכרטיס שאנחנו מגהצים בכל קנייה במגוון החנויות שאנחנו מבקרים בהן. מסגרות האשראי מאפשרות לנו לרכוש מוצרים ושירותים בתשלומים ללא ריבית, כמובן, במגבלות מסגרות האשראי. בדרך כלל מסגרות האשראי לא ממוצות במלואן אבל אם בכל זאת עברנו אותן, עסקת התשלומים תיחסם.

ואלו הנתונים: היקף מסגרות האשראי בבנק הפועלים ובבנק לאומי עומד על כ-42 מיליארד שקל ואמור להיחתך בכ-50%. מספר הלקוחות עם כרטיסי אשראי בנקאיים בשני הבנקים הגדולים עומד על 2.6 מיליון לקוחות. מסגרת האשראי הממוצעת עומדת על כ-16 אלף שקל ונהוג לתת מסגרת של פעמיים המשכורת. הניצול הממוצע של מסגרת אשראי עומד על כ-6,300 שקל, כ-40% ממסגרת האשראי הממוצעת. לכן, מה שהחוק אומר הוא שמסגרת האשראי הממוצעת שלכם בשני הבנקים הגדולים תצנח לכ-6,400 בממוצע, דומה מאוד לניצול מסגרת האשראי כיום.

ההמלצה המקורית הייתה חריפה יותר, ולפיה הבנקים היו אמורים לחתוך בתוך שנתיים בלבד מחצית מהסכום, כלומר יותר מ-20 מיליארד שקל. הדבר היה מביא לכך שמאות אלפי כרטיסים היו נפלטים אל השוק, וחברות כרטיסי האשראי המופרדות היו נהנות מקליטתן ומהנפקת עוד ועוד כרטיסים חדשים, תוך כדי גביית עמלות כמובן. התוצאה הייתה שאם עד היום הלקוח יכול היה להסתדר עם כרטיס אחד לכל צרכיו, הוא היה צריך במצב החדש שני כרטיסים, ולשלם עמלות כפולות.

הבנקים הגדולים נזעקו והתריעו, ובגיבוי בנק ישראל, שהבין את ההשלכות, רוככו המגבלות. ראשית, תקופת ההיערכות הוארכה משנתיים לארבע שנים - הארכה משמעותית. כמו כן, השבוע נודע כי חיתוך המסגרות ייעשה רק מסכום הגבוה מ-5,000 שקל. כלומר הלקוחות החלשים לא ייפגעו.במקביל, הלקוחות ה"כבדים", עם מסגרות האשראי הגדולות, גם הם סביר שלא ייפגעו, כי הבנק לא ירצה לקחת את הסיכון שאותם לקוחות המניבים להם הכנסות נאות יכעסו על הקיצוץ במסגרות ויעזבו. מי כן עלול להיפגע? לקוחות מעמד הביניים, שמסגרת האשראי שלהם היא בין 10,000 שקל ל-30 אלף שקל.

המטרה של שטרום ומשרד האוצר היא לכאורה חיובית: להחליש את הדואופול של בנק הפועלים ולאומי ולגרום למתחרים, בין היתר חברות כרטיסי האשראי, לזכות בנתחי שוק. נכון? בטח נכון. ראוי? בטח ראוי. טוב לצרכנים? זהו, שלא בטוח, בדיוק כפי שקרה בוועדת בכר.

כל המטרה של ועדת שטרום, אם אפשר לתמצת אותה, היא לגוון את מקורות האשראי לציבור - וחשוב מכול - להוזיל אותו, כי המרווחים של משקי הבית ושל העסקים הקטנים גבוהים מדי ועושקים מדי. שוב, זו מטרה ראויה, אבל התיאוריה של שטרום ושל משרד האוצר, שלפיה התחרות שתיווצר (אם תיווצר) תעשה את שלה, כמו בתיאוריות היפות בספרות הכלכלית, והצרכן בסופו של דבר ייהנה מכך - זו תיאוריה מוטלת בספק.

הנה עוד נתונים: היקף האשראי החוץ-בנקאי בחברות כרטיסי האשראי עומד על כ-11 מיליארד שקל וההון העצמי של שלוש החברות עומד על כ-5.5 מיליארד שקל. שטרום מצפה מהן לגדול ולקלוט מסגרות אשראי בהיקף של יותר מ-20 מיליארד שקל - מסגרות אשראי הנמצאות כיום בבנקים. באין הון עצמי מספק, חברות כרטיסי האשראי יצטרכו ללוות את ההון החסר להן למסגרות. אם הן ילוו 25 מיליארד שקל בריבית של 3% בשנה, העלות השנתית של הריבית לבדה היא 750 מיליון שקל, קצת פחות מהרווח השנתי שלהן. האם הן לא יגלגלו את המחיר על הצרכן? ודאי שכן.

הנה כמה תוצאות אפשריות מהחיתוך החד במסגרות האשראי בשני הבנקים הגדולים: א. יהיו לקוחות שהבנק יחתוך את המסגרת שלהם והם ייקחו כרטיס חוץ-בנקאי וישלמו עליו; ב. יהיו לקוחות שיקבלו מסגרת אבל יצטרכו לשלם עליה; ג. יהיו לקוחות שיגידו ביי-ביי לבנק, לא מתאים לנו, נמצא לנו בנק אחר או מסגרת חוץ-בנקאית שמתאימה לנו, אבל לא בטוח שיקבלו אותה מסגרת אשראי.

אבל לנו יש חשש אחר לגמרי. הבנקים הרי לא פראיירים, הם יודעים היטב לנצל כל מצב לטובתם, הם יודעים לנצל היטב את בורות הלקוחות והם יודעים היטב לפצות את עצמם על כל ירידה בהכנסות. בואו נדמיין מצב שבו הבנק מודיע ללקוחותיו שהוא נאלץ לחתוך להם במסגרות בהתאם לחוק. מה יקרה? הפקיד בבנק הרי לא יגיד להם 'אתם מוזמנים לעזוב אותנו למתחרים אם לא נאה לכם'. הוא יגיד להם, טוב, יש חוק אבל יש דרך לעקוף אותו: למשל, קחו הלוואה צרכנית, מעבר למסגרת האשראי, והכל יבוא על מקומו בשלום. הוא רק לא יגיד, או יצניע, שמדובר בהלוואה צרכנית הנושאת ריבית שנתית של 7%, 8% ואף יותר, והרי רוב הלקוחות לא ממש בקיאים ברזי הריביות. הם יגידו נו, טוב, וככה שוב הצרכן יידפק, אחרי שמכרו לו "רפורמות" לטובתו שיוזילו את המחירים שגובים ממנו.

ממשרד האוצר נמסר: "בכל הקשור לוועדת שטרום, נבחן בעניינו של מר שטרום אם ישנו חשש לניגוד עניינים בין תפקידו בוועדה לעיסוקיו האחרים ונמצא כי לא מתקיים חשש כזה. מכל מקום, בהתאם למקובל מר שטרום חתם על הצהרה שלפיה אין ניגוד עניינים בין ענייניו האישיים ועיסוקיו לבין התפקיד בוועדה וכי אם יווצר בעתיד מצב כזה הוא יודיע על כך מיד לשר, יימנע מלהשתתף בדיונים, להצביע בוועדה או להשפיע בכל צורה שהיא על החלטות הוועדה במקרה כאמור".

2.

הרבה רעש ייצרה ומייצרת ועדת שטרום, אבל בשקט בשקט תעלה ביום ראשון הקרוב לוועדת השרים לחקיקה הצעה דרמטית של ח"כ אלי כהן (שגם עומד בראשות ועדת הרפורמות לאישור ועדת שטרום), שיש בה פוטנציאל למהפכה אמיתית בתחום הבנקאות למשקי בית.

כהן מציע "לאפשר תשלום ריבית למקבלי השירותים הכספיים שהם בעלי פיקדונות בבנק הדואר", ובעברית פשוט לאפשר לבנק הדואר להציע פיקדונות נושאי ריבית ללקוחותיו. בנק הדואר מאפשר היום שירותי בנקאות בסיסיים של ניהול חשבון, ביצוע תשלומים ועוד, אך אין בו המוצרים שבליבת הבנקאות: פיקדונות והלוואות. הצעת החוק של כהן מטפלת לפחות בצד הפיקדונות, ומקדמת את הפיכת בנק הדואר לבנק רגיל.

זה, לדעתנו, יכול להיות מקור לתחרות אמיתית לבנקים, ולא כל אותם בנקים חדשים שחסידי ועדת שטרום מקווים שיקומו (גם הסיכוי שחברות כרטיסי האשראי המופרדות יהפכו לבנק רגיל נראה לנו קלוש למדי). הגוף שיכול להיות אלטרנטיבה טובה לבנקים הגדולים הוא בנק הדואר, שיש לו יותר סניפים מפועלים ולאומי: 700 סניפים לעומת פחות מ-600 לשני הבנקים הגדולים יחד. כיום מעניק בנק הדואר שירותים בנקאיים, אך מדובר בשירותים בסיסיים מאוד ועיקר לקוחותיו הוא מהשכבות החלשות.

בבנק הדואר קיימים כ-450 אלף חשבונות פעילים בעלי יתרה של כמיליארד שקל, אשר בשונה מבנקים אחרים אינם נהנים מריביות על פיקדונות, שכן אין לגוף זה רישיון בנקאי רגיל. משום שבנק הדואר נותן שירותים לשכבות החלשות, יש לו פוטנציאל להפוך לבנק שיפתור את בעיית המרווחים הגבוהים דווקא לאוכלוסייה שניתנת לניצול בקלות, אוכלוסייה שהבנקים לא מתחרים עליה. מתן ריבית על הפיקדונות הוא צעד ראשון בדרך לכך.

דרוש מקצה שיפורים לביטוחים הסיעודיים

(מאת: אלי ציפורי)

בשבוע שעבר כתבנו פה על נטישת מבוטחי הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים על ידי יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ודורית סלינגר, העומדת בראש רשות שוק ההון והביטוח באוצר. באמצע השבוע הגיעו השניים לפתרון בעניין, שבשלב הראשון נראה לנו מספק, אבל אחרי בחינה מעמיקה יותר, לא בטוח שזה כך (ראו בעמ' 4 את גרסת האוצר):

א.

הטענה של האוצר היא שהביטוחים הקולקטיביים הישנים גרועים כיוון שמדובר בעצם באחיזת עיניים של ארגוני ועדי עובדים ש"סידרו" לעצמם ביטוחים יקרים במיוחד במחיר זול במיוחד, אף שידעו שאינם בני ביצוע. האומנם? זו הפכה לאיזושהי עובדה שלא מערערים עליה, כאילו היא יצוקה מבטון. ובכן, אנחנו לא ראינו שום מסמך אקטוארי של האוצר המעיד שהביטוחים האלה הפסדיים לטווח הארוך. הבנו שהיה אקטואר בודד שבחן את הסוגיה כבר ב-2010 אבל העבודה הזאת עד עתה לא יצאה לאור. למה? אם קבעתם שהביטוחים הללו גרועים ודינם להיעלם מן העולם, אז בבקשה - נא לחשוף את המספרים. ועוד עניין: האקטואר התייחס בעבודתו לפרמיה ממוצעת שעמדה בזמנו על כמה שקלים לכל יחידת סיעוד, והיום גם בביטוחים הקולקטיביים הסכום עומד על עשרות שקלים ליחידת סיעוד, כך שמתבקשת לכל הפחות עבודה עדכנית כדי להוכיח את התזה הזאת.

ב.

אנחנו לא בטוחים שהאוצר השיג את המקסימום בחלופות שהוא מציע. צריך להבין מה קורה בשוק הביטוח הסיעודי: כבר מ-2012 כמעט כל ארגון ביקש והתנה במסגרת הליך חידושי הביטוח תעריפי ביטוח סיעודי שמגלמים הנחה קבועה לכל החיים בשווי של כ-45% מתעריפי הפרט (כלומר התעריף קבוע ולא ניתן לשינוי או לעדכון כל החיים) במועד שהביטוח הסיעודי הקולקטיבי יסתיים, כלומר כפרמיה קבועה שלא משתנה בערכי סילוק מלאים (לאלו שלא מבינים את הג'יבריש: אלו ערכים כספיים הנגזרים מסכומי הביטוח המובטחים לפי מספר שנות תשלום הביטוחים שנקבע). נדמה לנו שהאוצר לא ממש השיג את התנאים הללו עבור מפוקחיו. למה ארגונים רבים יכולים לסדר לעצמם הנחה של כ-45% ממחירי הפרט, לכל החיים, כולל ערך סילוק מלא לכל החיים בלי שום התאמה (כלומר, מעבר חלק לביטוח פרטי) - והאוצר לא יכול להסדיר זאת מול המבטחים המפוקחים שלו?

ג.

הפתרון הכי פשוט, אם כן, הוא הנחה משוטחת (של אותם 45% לערך) ממחירי הפרט. זה הופך אטרקטיבי וכל אחד יקנה את סכום הביטוח שהוא בוחר לממש ולאיזו תקופה שהוא רוצה.

ד.

אם לא היו מעורבים סוכנים ולא היו העלויות של התייווך וההפצה, אפשר היה להעניק הנחה זו על מוצרי המדף של החברות, הנחה שיש בה הבטחה לכל החיים ללא עדכון פרמיה ועם ערכי סילוק. האוצר רק היה צריך להודיע שמוצר הביטוח הסיעודי הוא ללא עמלות ועם מרכיב הוצאות מבטח מינימליות וההמשכיות מתבצעת ישירות מול המבטח (קרי חברות הביטוח).

ה.

כשיש סוכנים מעורבים, הריטואל של דחיפת מוצרים לא הכרחיים יימשך. אנחנו בטוחים שיהיו מקרים שבהם הסוכנים יגידו שסכום הכיסוי בקולקטיב לא מספק וישכנעו אנשים לקנות השלמות פרטיות. כך ידחפו לאנשים עוד ביטוח ("פרויקט השלמות", כפי שנהוג לקרוא לזה בענף הביטוח) ולא ייתנו להם מידע מלא על כל זכות נוספת בקופות החולים שקיימת להם.

בקיצור, עד שהטיוטות של החלופות החדשות ייצאו, בעוד כמה שבועות, כדאי לעשות שוב מקצה שיפורים. בעיית הביטוח הסיעודי רחוקה מפתרון הולם.

eli@globes.co.il