להגיע לנכסי ילדיהם של פושטי רגל

למה לא בודקים את נכסיהם של כל ילדי פישמן, דנקנר, מימן ועוד פושטי רגל

הווילה של מוטי זיסר / צילום: google street view
הווילה של מוטי זיסר / צילום: google street view

1. האם אבא ואמא יכולים להיות מאוד עניים, מאוד-מאוד עניים, פושטי רגל בהיקפים של מיליארדים, אבל במקביל הם, ובמיוחד ילדיהם, יכולים להיות מאוד-מאוד עשירים? נו, איזו מין שאלה טיפשית זו? ודאי שכן. סדרת פשיטות הרגל של אנשי עסקים לאורך ההיסטוריה הפיננסית, בארץ ובעולם, מוכיחה זאת. רוב פושטי הרגל, במיוחד אלה שפשטו רגל באופן "מרהיב", עם חובות בהיקפים שהדעת לא תופסת, נשארו עשירים מאוד אחרי שירדו כביכול מנכסיהם, וילדיהם ה"מוכשרים", ראו זה פלא, הצליחו לצבור לעצמם שורה של נכסים שתספיק בחלק מהמקרים לדורי דורות.

2. כל זה קורה וקרה עד היום בלי שהנושים, כלומר הבנקים או הגופים המוסדיים או כל מלווה אחר, יעזו לגעת באותם ילדים "מוכשרים" ומעושרי נכסים, בשם הגביע הקדוש של ההפרדה בין חברה בע"מ לנכסיו האישיים של פושט הרגל וההפרדה בין נכסי פושט הרגל לנכסים של קרובי משפחתו. זה עוד "באג" בשיטה הקפיטליסטית, שאמנם מקדשת בצדק יזמות וכישרון, ותגמול נאה בעדם, וכנראה אין שיטה טובה ממנה בנמצא, אבל בהחלט מייצרת עיוותים וחוסר צדק משווע, כמו כל שיטה כלכלית אחרת. שום דבר הרי אינו מושלם ואין שיטה אחת מושלמת.

3. באופן מפתיע, ההפרדה הקדושה שהזכרנו בסעיף 2 הופרה השבוע, ואם זיכרוננו אינו מטעה אותנו, באופן די נדיר וחסר תקדים. במה מדובר? ובכן, בנק הפועלים הגיש השבוע בקשה ל"הגבלת שימוש בנכסים" ואף קיבל החלטה זמנית התומכת בדרישתו - נגד דוד זיסר, בנו של מוטי זיסר המנוח, ונגד פיליפ מאייר ויצחק כהן חושן, המתוארים בכתב התביעה כמקורבים לזיסר. הסיפור בקצרה: זיסר השאיר אחריו חובות עצומים לבנק, בסך 1.5 מיליארד שקל, שהלכו פייפן, כלומר, נקברו אי שם בלי שהבנק יראה פרוטה מהכסף הזה. כעת הבנק טוען שחלק מנכסיו של זיסר הוברחו לבני משפחתו, ובמיוחד לבנו דוד.

והנה הסיפור בהרחבה, כפי שמתואר בדרישה שהגיש הבנק לבית המשפט המחוזי: הבנק טוען כי דוד, בנו של מוטי זיסר, מחזיק בבעלותו או בשליטתו (הישירה או באמצעות אחרים) נכסים יקרי ערך וחברות מחוץ לישראל. יתרה מזאת, פעילותו העסקית הענפה של דוד זיסר צמחה בעיקר בתקופה שבה הפך אביו לחסר כושר פירעון והיא ממוקדת בדיוק באותם מקומות שבהם היו לאביו עסקים.

הבנק הגיע למסקנה כי "למצב דברים זה אין הסבר סביר כלשהו, מלבד המסקנה שמדובר בנכסים שהיו שייכים - במישרין או בעקיפין - לזיסר ז"ל והוברחו שלא כדין לידיו של בנו דוד, או שנרכשו מכספים שהיו שייכים לזיסר ז"ל והוענקו לאחרים, או שנרשמו על שם אחרים על מנת להבריחם מנושים".

הבנק טוען כי משפחת זיסר נערכה ליום סגריר, וכאשר "הלכו השמים וקדרו עשתה כל שבידה על מנת שכספים ונכסים שונים שצריכים להיות בעיזבון יועברו לגורמים שלישיים, ובכלל זה לילדיו של זיסר, או יירשמו על שם אחרים ברישום שתכליתו הסתרת הבעלות האמיתית בהם. המטרה בפעולות אלה הייתה לסכל את יכולתם של הנושים להיפרע מהנכסים".

עוד כותב בנק הפועלים בדרישתו כי דוד זיסר הוא אדם צעיר כבן 33 ובסוף שנת 2008 השתחרר משירות קבע של כמה שנים. לאחר מכן עבד דוד בחברת אירופה ישראל (בשליטת אביו דאז) כ"מנהל פרויקטים" בשכר חודשי של כ-38 אלף שקל ברוטו. דוד זיסר אף הצהיר בעבר כי נזקק לסיוע כספי מהוריו כדי להקים את בית מגוריו בפתח תקוה, וטענה זו אינה מתיישבת עם היותו בעל אמצעים. ולמרות כל זאת, טוען הבנק, דוד זיסר הצליח לשים ידו בן רגע על נכסים יקרי ערך מחוץ לישראל. הבנק אף מצרף לדרישתו אסמכתאות על כך שאין מדובר בנכסים שהושגו ביושר כביכול.

בהמשך הפנייה לבית המשפט מתברר שבנק הפועלים עשה עבודת "בלשות" שגרמה לנו סחרחורת מרוב חברות זרות ושרשורים, האופייניים מאוד לשיטת העסקים: כמה שיותר חברות, אי שם בחו"ל, במיוחד במקלטי מס, כדי שיהיה אפשר להבין כמה שפחות מרוב שרשורים, קשרים ובעלויות צולבות. השורה התחתונה היא שבנק הפועלים טוען שבידי דוד זיסר ושותפו פיליפ מאייר (עורך דין שוויצרי, המתואר כאיש קש המחזיק דירה בהרצליה פיתוח בבניין שהוקם, בין היתר, על ידי מרינה הרצליה, שמוטי זיסר היה שותף בה) מחזיקים באמצעות חברות הרשומות באיי מאן, לוקסמבורג ואיי הבתולה הבריטיים שורה של נכסי נדל"ן, כמו רשת מלונות בלגית המפעילה מלונות ומתחמי דירות יוקרה בבלגיה ובהולנד. בימים אלה ממש, טוען הבנק, מקימה אותה חברה עלומה שבשליטתו קומפקלס יוקרה ענק באמסטרדם הכולל מלון, אולמות כנסים, מסעדות, שטחי מסחר וקזינו, ודוד זיסר מונה לתפקידי מפתח בחברות הללו.

רגע, רגע, זה לא הכול. לזיסר ושותפו השני, יצחק כהן חושן, יש בעלות על פרויקט נדל"ן יוקרתי בעיר שטרסבורג שבצרפת. אחת החברות שבשליטתם רכשה את בניין הארכיון הישן במרכז שטרסבורג תמורת 3.9 מיליון אירו, ויזמה את חידושו והפיכתו לקומפלקס הכולל עשרות דירות יוקרה. הפרויקט נמצא בימים אלה בבנייה וכבר החל שיווק יחידות הדיור בו. זאת ואף זאת: עסקי דוד זיסר אף התפשטו ליבשת אסיה! שם הוא מחזיק ב-82% מהמניות בחברה הרשומה בהונג קונג, יחד עם שותפו דוד עמרם פרץ, המחזיק במניות הנותרות. הבנק מדגיש כי גם עבודת הבלשות המופלאה שלו לא מתארת את כל נכסי דוד זיסר - נכסים שהוענקו לו כביכול על ידי אביו המנוח.

בסופו של דבר הטענה של בנק הפועלים היא זו: משפחת זיסר עושה כמיטב יכולתה להסתיר מהבנק, כמו משאר נושיו של זיסר, את נכסיהם ונכסי העיזבון. כמו כן, "זיסר ז"ל הצליח להביא לכך שבידי מקורביו ובפרט בנו דוד זיסר יימצאו נכסים רבים, בעוד שהחברות והעיזבון האישי נותרו לכאורה מרוקנים לחלוטין. על פניו נראה כי משעה שהחמיר מצבן של החברות והחמיר מצבו הכספי של זיסר כערב לחובות החברות, פעל זיסר על מנת שנכסיו והונו האישי יירשמו על שם אחרים על מנת להסתירם מנושיו".

וראו את התוצאה העגומה: הבנק אומר במפורש כי החוב הפרטי של מוטי זיסר עמד על 1.5 מיליארד שקל (החוב הפרטי השני בגודלו למערכת הבנקאית, אחרי החוב של אליעזר פישמן) ו"אין בנכסי החברות כדי לפרוע אף לא אחוזים בודדים מהחוב לבנק". כלומר, פוף, הכול נעלם. 1.5 מיליארד שקל היו כלא היו.

"מצב זה", טוען הבנק, "תמוה במיוחד, במיוחד נוכח העבודה כי זיסר היה איש עסקים בעל ממון אישי, נכסים ופעילות עסקית פרטית רבה, רווחית וחובקת עולם, שלכאורה לא נשאר ממנה דבר. אלא שמבט קרוב יותר מגלה כי עסקיו של זיסר, ובפרט אימפריית הנדל"ן שלו באירופה, ממשיכים לשגשג, להתרחב ולהניב פירות נאים, אך מי שנהנה מנכסיהם אלה ומפירותיהם הם מקורביו של זיסר, ובראשם בנו, דוד. המסקנה העולה היא שהנכסים הנמצאים כיום בבעלות או בשליטת דוד זיסר, במישרין או בעקיפין, הם הלכה למעשה נכסים של זיסר אשר נרשמו על שם אחרים או לחלופין, שהמקור לנכסים אלה הוא כספים של זיסר שהוברחו לאחרים כדי להעלימם מפני הנושים, ובראשם הבנק".

אז מה יש לנו פה? האב, מוטי זיסר, השאיר אחריו חובות עצומים שאין ביכולתו לפרוע, ולו אחוזים בודדים מה-1.5 מיליארד שקל. הבן, דוד, עומד בראש אימפריית נדל"ן עסקית חובקת עולם, תוך שהוא משקיע כספים רבים שצצו בידו "כיונה בידו של קוסם" כהגדרת הפועלים, והוא אף מחזיק בתפקידי מפתח בחברות הקשורות לחברות שהיו בשליטת אביו ובחברות שבבעלות מקורביו של אביו.

אותנו, כמובן, זה לא ממש מפתיע, כי זה האבסורד והעיוות הכי גדול של השיטה הקפיטליסטית, שתיארנו בטור זה שוב ושוב. שני סיפורים קטנטנים המופיעים בשולי פניית בנק הפועלים לבית המשפט ממחישים היטב את העיוות הזה. האחד, סיפור על דירה של מרכזי שליטה (החברה בבעלות זיסר המנוח, שפשטה את הרגל) בשכונת ממילא בירושלים. בנק מזרחי טפחות הגיש בקשה לממש שעבוד על הדירה אבל מוטי זיסר ובתו נעמה התנגדו לכך, בטענה שהדירה שייכת לבת. בית המשפט דחה את הטענה.

והסיפור השני: במסגרת הליכי חדלות הפרעון של החברות, טענו בני משפחתו של מוטי זיסר (דוד ויעל זיסר, והילה ואחיהוד בנדט) כי שני בתים בפתח תקוה הרשומים על שמה של מרכזי שליטה שייכים כביכול להם, שכן הם רכשו את המגרשים שעליהם נבנו הבתים ממרכזי שליטה. לצורך הוכחת טענתם, הציגו בני משפחתו של זיסר הסכמי מכר והמחאות ששימשו לתשלום התמורה הקבועה בהסכמי המכר. אלא שבבדיקה שנערכה התברר כי העסקאות שלהן טענו ילדי זיסר נעשו למראית עין בלבד וכי התשלום בוצע באופן סיבובי. מיד לאחר ששילמו ילדי זיסר את התמורה, סכום זהה הועבר מחשבונה של מרכזי שליטה בחזרה לחשבונותיהם של ילדי זיסר וכל זאת לא נגלה בתצהירים שהגישו הילדים לבית המשפט.

הבנק טען עוד כי אשתו של מוטי זיסר, ברכה זיסר, פעלה מאחורי גבו של הבנק וניסתה למנות מנהל עיזבון מטעמה, שיפעל הרחק מעיניו של בית המשפט לחלוקת נכסי העיזבון.

4. אז שנמחא כפיים לבנק הפועלים שמנסה לחשוף את המובן מאליו - שקרובי משפחתם של פושטי הרגל ואף הם עצמם ממשיכים לחיות חיי פאר וחיי הדר עם נכסים שאדם ממוצע רק יכול לחלום עליהם? ממש ממש לא. השאלה היא למה דווקא דוד זיסר? כי אביו הלך לעולמו? למה לא אייל פישמן, רונית פישמן וענת מניפז (פישמן)? למה לא ילדיו של נוחי דנקנר - דנה, רונה ועומר דנקנר?

למה לא בודקים, או לפחות מנסים לבדוק, את נכסיהם של כל ילדי פישמן, דנקנר, מימן ועוד פושטי רגל, בדיוק כמו שעשו עם דוד זיסר?

5. במלוא הצניעות, יש לנו משימה עבור רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית לאומי, ואריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים: העבודה הבלשית המופלאה שנעשתה במקרה של דוד זיסר חייבת להיעשות גם במקרה של ילדי פישמן וילדי דנקנר, ושאר ילדי פושטי הרגל במדינת ישראל. יש לכם מחלקות כלכליות עתירות כוח אדם שיכולות לעשות את זה, בדיוק כמו שנעשה במקרה של דוד זיסר. יש לכם חובה לעשות זאת, לא רק משום שחובתו של כל נושה לאתר את נכסי חייביו, אלא משום שיש לכם גם חובה לציבור שממנו נלקח הכסף הזה. זו חובתכם לעשות צדק עם אותו ציבור, לחשוף את מה שצריך לחשוף, אם יש מה לחשוף, בדיוק כמו במקרה של דוד זיסר, ולהרים מסך מעל כל הנכסים של ילדי פושטי הרגל. זו חובת הנאמנות שלכם כלפי הבנק וזו חובת הנאמנות שלכם כלפי הציבור, שמיליארדי שקלים התאיידו ממנו.

6. הנה קצת חוט: בבעלותה של ענת מניפז, בתו של אליעזר פישמן, בעל השליטה לשעבר בעיתון שאתם קוראים כעת, שפשט את הרגל עם חובות בסך כ-5 מיליארד שקל למערכת הבנקאית, וילה בסביון הבנויה של שטח של 5 דונמים (!), ששווייה בשוק מוערך בכ-30 מיליון שקל. האם הווילה הזאת הושגה בעבודה קשה? בכישרון? בזיעת אפיה? האם יש בבעלותם של ילדי פישמן וילדי דנקנר נכסים נכסים נוספים? אנא, בדיקתכם, רוסק-עמינח ופינטו. אנחנו בטוחים שהמחלקות הכלכליות שלכם יכולות לפשפש ולבדוק זאת באופן יסודי, וחשוב יותר - להציג זאת לציבור.

7. אחרי שפרסמנו את הטור על פישמן, לפני כשלושה חודשים ("פישמן, חשוף את נכסי ילדיך", "גלובס", 5.9.2016), שבו מתחנו ביקורת נוקבת על ההתנהלות שלו ושל הבנקים במקרה של ההימור על הלירה הטורקית, היו שהרימו גבה ותהו אם זו לא יריקה לבאר שממנה אנחנו שותים כבר כ-30 שנה, שהרי אנחנו עובדים בעיתון שבעל השליטה שלו לשעבר פשט את הרגל ו"שילם" לנו את המשכורת.

האמירה הזאת, על באר ועל עובדים שיורקים לתוכה, היא לב לבו של העיוות הכי גדול בשיטה הקפיטליסטית. עובדים יורקים לבאר, הבעלים והמנהלים אומרי ההן שלהם הם אלו שממלאים את הבאר כביכול, הם אלו כביכול שיוצרים עבורם את הערך ומשלמים להם את המשכורת, ולכן העובדים הם אלו שצריכים לקום בכל בוקר מפוחדים ולקוד קידה הן לבעלים והן למנהלים אומרי ההן שלום ולומר להם: תודה לכם שאתם מעסיקים אותנו ומשלמים לנו משכורת מדי חודש.

סליחה? אולי זה בדיוק ההיפך? אולי העובדים הם אלו שממלאים את הבאר ויוצרים את הערך? באחד הטורים ציטטנו את הנרי בלודג'ט, אנליסט שסימל את כל החוליים של וול-סטריט ועבר מעין מטאמורפוזה וכיום כותב מאמרים מושחזים נגד השיטה ונגד המצע הפורה שעליו צומחים הפערים החברתיים הגדולים כל כך. הנה שוב כמה משפטים מאותו מאמר, שאנחנו מזדהים איתם בלב שלם ומתאימים גם למציאות הכלכלית בישראל:

"אחת הסיבות לכך שהכלכלה האמריקאית עדיין חלשה היא שחברות אמריקאיות עוסקות ב'מקסום רווחים' במקום להשקיע באנשים שלהן ובמיזמים עתידיים. ההתנהגות הזאת תורמת לשיאים בפערי ההכנסות במדינה ומרעיבה את המנוע העיקרי של הצמיחה בארה"ב - המעמד הבינוני שמאבד כוח קנייה.

"מה שהחל כמאמץ חיוני להפוך את החברות שלנו ליעילות יותר הפך לקונצנזוס מעוות שהמטרה היחידה של חברה היא 'למקסם רווחים'. ההשקעה הזאת היא עלבון לכל מי שחלם אי פעם על עבודה או על חברה שהיא יותר מכסף. וזו הסתכלות קצרת ראייה והרסנית על קפיטליזם...

"בימינו, אם אתה מציע שחברות גדולות ישרתו את כל בעלי העניין שלהן - לקוחות, עובדים ובעלי מניות - ויחלקו יותר מההון שלהן לאלו שיצרו אותו (העובדים), אתה נחשב 'סוציאליסט' או 'ליברל'. אומרים לך ש'אתה לא מבין בכלכלה', מאשימים אותך בקידום 'הפקעת רכוש'... במילים אחרות, אומרים לך שכל מי שמציע שחברות גדולות יחלקו את הערך שהן יוצרות עם עובדיהן במקום רק לרפד את הכיסים של בעלי המניות - הוא אידיוט. ההשקפה הזאת אינה רק אנוכית ומשפילה כלפי אלו שיוצרים את הערך, אלא גם טיפשית מבחינה כלכלית. ה'עלויות' שאתה מקטין הן גם הלקוחות הנוכחיים והעתידיים של חברתך. פחות כסף שיש להם הוא פחות מוצרים ושירותים שהם יקנו...

"אין חוק שלפיו חייבים לשלם כמה שפחות. זו בחירה של המנהלים הבכירים והבעלים שרוצים לשמור על האחוז הגבוה של הון החברה לעצמם. זו בחירה שמגלה שבלי קשר למה שהם אומרים על כמה הם מעריכים את העובדים ('שותפים, 'נציגים', 'חברי צוות') הם שמים למעשה פס על העובדים".

עם כל הכבוד ליוזמה בעולם העסקי (וצריך לעודד אותה), לא בעלים ולא מנהלים ולא כל מלחכי הפנכה שלהם הם אלו שממלאים את הבאר. נהפוך הוא: העובדים, הפסיפס האנושי הגדול שמרכיב כל ארגון, הוא זה שיוצר את הערך והם אלו שממלאים את הבאר. ובדרך כלל הבעלים והמנהלים שלהם הם אלו שיורקים לתוך הבאר הזאת.

eli@globes.co.il