אצל מוריס בדרך כל בשר: אחד מהסמלים של שוק מחנה יהודה

נסיעה לשוק מחנה יהודה הייתה ונשארה בשבילי, וגם בעבור רבים אחרים, סוג של קפיצה קטנה לחו"ל. כזו היכולה להתרחש בספונטניות מופלאה. מבלי להזדקק לדרכונים, ביקורת גבולות, דיוטי פרי, אריזת מזוודות, "שלפינג" אינסופי במסדרונות שדות תעופה, ובעיקר, כמובן, חרדה נצחית מפני הלא נודע.

אז נכון, לביקור כאן מתלוות חרדות אחרות, מפני פיגועים למשל, אבל כאלה אפשר בקלות לפתח גם בתל-אביב. ויש גם את הפקק בכניסה לירושלים, עניין של חצי שעה כמו כלום, אבל בחייכם, זה עדיין כסף קטן.

שלא לדבר על העובדה המשמחת שכאן, בניגוד למשל לשוק מופטאר הפריזאי או הבוקרייה הברצלוני, אתה לא צריך לנחש מה אנשים אומרים. אתה יודע שאתה מצחיק אותם. לא בגלל שהם מדברים עברית כמוך. כלומר, גם בגלל זה. אבל בעיקר בגלל שהם מזהים מרחוק עוד אשכנזי צפון תל-אביבי שבא לכמה שעות בשביל להרגיש שהוא אסלי. לזרוק לחלל העולם שמות אקזוטיים של מרקי קובה בהגייה נכונה (לדעתו) ולקוות שכך בדיוק רוכשים את אמונם של מי שבעצם לא רואים אותו ממטר, שהרי הוא לעולם לא יהיה ירושלמי, ובטח שלא ס"טניק אורגינל.

הבעיה מתחילה ברגע שבו אתה מזהה שיש הרבה יותר מבני מינך מאשר ירושלמים אמיתיים, וגם שהשוק עצמו כבר מתכתב יותר במרץ עם מה שהוא חושב שבני מינך מעוניינים בו. או בעברית קלה: לאט, אבל בטוח, הופך שוק מחנה יהודה לשוק שרונה.

אז נכון, בשוק שרונה אי-אפשר עדיין להשיג חרשוף או שום ירוק, אבל מצד שני, במחנה יהודה של ימינו יש כבר יותר בוטיקים לסבון או ברים אופנתיים מאשר בסטות. אני מניח שזה צורך קיומי וקשה להתווכח עם כלכלה ועם אופנות. ועדיין, הרגע הזה, שבו האיזון העדין והקדוש בין הצורך להתקדם עם הזמן לבין אובדן סופי של הזהות שבגללה הגיעו לכאן מלכתחילה כל אותם ברים וחנויות הסבון, הוא לא פחות ממכאיב.

כשבעלי בסטות, אלו שעוד נותרו (יש כיום רק 20 בסטות של ירקות ופירות ברחוב עץ חיים, הרחוב המקורה הראשי, בניגוד ל-100 שהיו כאן לפני כעשור) מדווחים על קושי גדול להתחיל את היום מבלי להעביר ניקיון פסח את חזית הבסטה שאלפי לקוחות השתינו עליה בלילה בהיעדר שירותים ציבוריים, שלא לדבר על צמודים, לכל אותם ברים, אתה מבין שמשהו לא טוב קורה כאן. אבל בינתיים, אנחנו עוד כאן, וגם מוריס עוד כאן.

מוריס ביטון הוא אחד מסמליו הבלתי מעורערים של השוק. הגבר החייכן והשרמנטי הזה הופך שיפודים כבר עשרות שנים בסמטת החרוב. אמנם את העוד השמן שלו הוא כבר לא מביא לכאן כדי לנגן בו כשנחה עליו הרוח ('"זה עושה לי לשתות וחלאס, מספיק"), והחור הקטן בקיר כבר גדל למשהו טיפה יותר ממוסד, במיוחד בערב, כשבנו נוטל פיקוד על העמדה ומארח מאות שתיינים צעירים שצריכים דחוף איזה שיפוד שיוריד להם קצת את האלכוהול, אבל בכל זאת, בשעת צהריים מוקדמת, כשהשוק רגוע, אולי אפילו מדי (אחרי הכול, מה תעשה עם כל-כך הרבה ברים, סגורים, בחצות היום ולא הליל), אפשר לרגע לעצום עיניים ולדמיין ששום דבר לא השתנה.

מה שעוזר לזה, מלבד הסמטה הציורית, עדיין, והחיוך הלבבי של מוריס, הוא כמובן היד החד פעמית שלו על המנגל. לכאורה, מוריס לא עושה שום דבר מיוחד. קצת קבב, קצת פרגית, קצת אנטרקוט על השיפוד, או שלם כאומצה של ממש. גם טחול ממולא אינו המצאה של מוריס או משהו שאפשר למצוא רק אצלו, גם אם הוא נדיר יחסית בימינו. אלא שהיד הטובה, בעלת הניסיון רב השנים, ובחירת הבשר, והתיבול, הפשוט להפליא, עושים את כל ההבדל.

אז הנה אני יושב עם מ.מ, הנסיכה הבלתי מעורערת של השוק, שנאלצה גם היא, בצוק העתים והשתיינים, לסגור לפני כמה חודשים את הקפה שפתח אביה והתחיל את כל הטרנד הזה שבסוף קבר (עסקית) את מייסדו והרוח החיה של השוק כולו. הבר שלהם, הראשון בגל החדש של הברים, או לפחות המוצלח והמפורסם שבהם, עדיין כאן, אבל הקפה הנהדר כבר לא.

אנחנו יושבים ביחד, תוקעים קצת טחול ממולא נהדר, שיפוד אנטרקוט ושיפוד כבד מצוינים, וקצת סלטים סטנדרטיים לגמרי, אוכלים, צוחקים ונאנחים. אז שוק מחנה יהודה חי ובועט, אבל לפעמים "כשאני כך לבדי", אני תוהה עד מי עוד אוכל "לחזור לסמטאות ילדותי". אז מה אם זו בכלל הילדות של יוסי בנאי.